מחולות של קודש וחול

מאת: חגית ברטוב, אתר מדרשת 

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.... וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, ... וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, .... וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:  (משנה מסכת תענית ד/ח)

המשפט הראשון של המשנה האחרונה במסכת תענית מצוטט ללא הרף בתקופה זו שבין ט"ו באב ליום הכיפורים, עד שכבר קשה לראות כמה הוא מוזר; כיצד אפשר להשוות בין היום הקדוש בלוח השנה היהודי -יום הכיפורים, לבין ט"ו באב, יום זניח, שאפילו חכמי התלמוד לא הצליחו להבין את ייחודו? כמו ששואלת הגמרא בתענית ל ע"ב –לא ע"א: בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות אלא חמשה עשר באב מאי היא?

הגמרא אמנם מנסה לתת תשובה, או למעשה, שש תשובות של חכמים, אבל כידוע כשיש יותר מתשובה אחת סימן שאף תשובה אינה תשובה טובה מספיק:

1. אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה
2. רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל
3. רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר
4. עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל
5. רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה
6. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה

מעבר לכך שריבוי התשובות מעורר חשד, הרי שעדיין לא הבנו מה הופך את ט"ו באב לאחד משני הימים הטובים ביותר לישראל.

לפני שאנסה להציע תשובה מהוססת, אני רוצה להפנות את תשומת הלב לעוד קושי במשנה שלמעלה: לאחר שהמשנה מצטטת שני פסוקים אותם היו בנות ישראל אומרות לבחורים, היא מצטטת את הפסוק: (שיר השירים ג) "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּו"

מה עושה כאן הפסוק הזה? הרי הוא אינו ממשיך את המשנה גם לא מתאר את דבריהן של בנות ירושלים אז מה הוא עושה כאן, הרי אי אפשר להניח שבסיום המסכת יופיע פסוק רק כי הוא מזכיר את "בנות ציון".

אז מה בדיוק קורה כאן?

את הרמז שהוביל אותי לתשובה מפתיעה למדי מצאתי בעוד משנה מפורסמת בפרק ד' בתענית (משנה ו'), זו שמספרת לנו מה קרה בתשעה באב.

חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. ..בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה:

אם משווים בין רשימת האירועים שאירעו בט' באב לבין רשימת האירועים שאירעו בט"ו באב, מגלים קשר מפתיע:

בט' באב: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ

בט"ו באב: יום שכלו בו מתי מדבר (ויכלו להיכנס לארץ)

בט' באב: נלכדה ביתר

בט"ו באב: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה

למרות שהרשימה אינה מקבילה לגמרי ניתן לומר שט"ו באב הוא יום התיקון לארועים הקשים שאירעו בט' באב. ואם כך, האם ייתכן שחשיבותו הגדולה של ט"ו באב הוא היותו יום התיקון המיועד לקטסטרופה הגדולה מכולם – חורבן הבית? האם ייתכן שחכמנו בקשו להצפין בתודעתנו את הידיעה שיום התיקון של חורבן הבית – היום המיועד להקמתו של המקדש הוא ט"ו באב?

ואם זו הסיבה הרי מובן לגמרי מדוע הוא "יום טוב לישראל". אם נחשוב על ט"ו באב כמו שהוא מוכר לנו היום, הרי שאפשר לומר שזהו חג עממי, שמשמח את הבריות, גם בלי שהם לגמרי מבינים למה, וככה נשמר בתודעה הקולקטיבית שלנו היום הזה, שעתיד לתקן את שבר החורבן הגדול.

פרשנות זו הופכת את סיומה של משנתנו (וסיומה של מסכת תענית כולה)את אותו פסוק תמוה משיר השירים שהזכרתי קודם, למובנת ופשוטה: וכך מפרשת המשנה את הפסוק: בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:

שני ימים טובים יש לישראל: יום מתן תורה – יום הכיפורים שכדברי הגמרא הוא "יום שניתנו בו לוחות האחרונות", ויום בנין בית המקדש– הוא יום ט"ו באב.

ואם כל זה נכון אז מה ראו חכמינוו לשמר את התאריך החשוב זה, דווקא במנהגן של בנות ירושלים לצאת לכרמים ולבקש את זיווגן?

ייתכן שניתן לראות כאן רמז לזיווג בין הקב"ה לכנסת ישראל שיכנסו יחדיו לביתם המשותף – בית המקדש. ואולי ניתנה כאן לנשים הזכות לשמר את מחול האהבה השוויוני, הרמוז אף הוא בסיומה של מסכת תענית בגמרא, בעוד פיסקה מוצפנת וכמעט חסרת הקשר:

אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר: ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו (ישעיהו כ"ה, ט): (תענית ל"א ע"א)

אם הפירוש שהצעתי כאן נכון, הרי שהגאולה והתיקון יבואו לידי ביטוי במחול משותף לצדיקים ולקב"ה,  ועד שיגיע היום ההוא, בנות ישראל ימשיכו לצאת במחול, כדי שהריקוד המשותף הזה לא ישכח.

למי שרוצה, אפשר גם ללמוד על הכל עם דף לימוד ב"מדרשת"

על הומוסוקסואוליות ויהדות: הגירסא המלאה. נכתב עבור מאקו

אשית אומר: זוהי דעתי האישית, המבוססת על ההבנה שלי מציאות מורכבת זו. אין זו דעת תורה, ואיני מתיימרת להציג את "היהדות", אלא לחשוף מעט את המציאות המורכבת.


כמה מחברי הם הומוסקסואלים דתיים, והקרע בו הם חיים אינו זר לי. נחזור אחורה כמה שנים, לפני כניסתו של רועי המתוק מסרוגים לחיינו, ולפני סרטו המצוין של חיים אלבוים "ואהבת". באמצע שנות התשעים עת למדתי באוניברסיטה, שאל אותי ידיד שהיה הרבה יותר "דוס" ממני אם לא מפריע לי להיות חברה קרובה של גיא, הומו שיצא מן הארון.

לקח לי זמן להבין את עומק השאלה. שהרי ברמה הפשוטה ברור שאין זה מפריע לי. אבל אם נתבונן בשאלה, היא טומנת בחובה שאלה נוספת ועמוקה בהרבה: כיצד את, בחורה דתיה ושומרת מצוות, יכולה להיות בקשר חברי עם אדם שעובר בגלוי על איסורי תורה.

והשאלה מצוינת ומכאיבה, ומתאימה לא רק לעיסוק בשאלה זו, אלא גם במתחים האחרים הנובעים מהרצון לראות את התורה כתורת חיים, המלאה בתובנות עכשוויות היונקות ממסורות עתיקות וקדושות.

והשאלה חוזרת ומהדהדת: איך אני יכולה להתמודד עם הסתירות הקיימות סביבי?
עם האיסור מספר ויקרא על קיום יחסי מין בין גברים, לבין אהבת אלוהים והרצון להעמיק בעבודת השם שאני מזהה אצל חברי ?

וכמו תמיד, כדי לפתור שאלות הנובעות בי אני פונה לספרים. והפעם לתלמוד הבבלי, למסכת יבמות (דף ס"ג עמוד ב), בו אני מוצאת את הסיפור הבא:

תניא רבי אליעזר אומר כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר (בראשית ט) "שופך דם האדם באדם דמו ישפך"
וכתיב בתורה "ואתם פרו ורבו" רבי יעקב אומר כאילו ממעט הדמות שנאמר (בראשית ט) "כי בצלם אלהים עשה את האדם" וכתיב בתורה "ואתם פרו ורבו וגו'"
בן עזאי אומר כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר "ואתם פרו ורבו"
אמרו לו לבן עזאי:
יש נאה דורש ונאה מקיים,
נאה מקיים ואין נאה דורש,
ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים.

אמר להן בן עזאי ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה
אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.


הדיון בסיפור הנ"ל עוסק בשאלה – על איזה איסור עובר אדם שאינו מביא ילדים לעולם. האם הוא עובר על איסור "שופך דמים"- כמעט רוצח באופן פעיל בכך שאינו מביא ילדים לעולם או שמא על "ממעט הדמות" – תיאור סביל של המעטה בנוכחותו של אלוהים בעולמנו.


בן עזאי מחמיר יותר מחבריו, וטוען כי אותו אדם שאינו עוסק בפריה ורביה הוא שופך דמים וממעט הדמות – שניהם גם יחד.
חבריו של בן עזאי מעירים לו על כך שהוא עצמו חי פוסח על שני הסעיפים, שהרי הוא לא נשא אישה ואינו עוסק בפריה ורביה.

אני קוראת את תשובתו של בן עזאי ונזכרת בפליאה העצומה שאחזה בי עת קראתי סיפור זה לראשונה.

"ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים".


כלומר – למרות שאני יודע שהמצב בו אני חי אינו נכון ושאני עובר על מצוות עשה, ואני גם בעיני עצמי כמעט כרוצח, ואני ממעט בדמותו של הקב"ה שאת תורתו אני לומד כל יום, כל היום- עדיין אינני יכול לפעול בניגוד לטבע שלי, לזהות שלי, ואני – בן עזאי – נפשי חשקה בתורה. שהעולם יתקיים על ידי אחרים.

כלומר, יש כאן הכרה בסתירה אפשרית בין הדרישה הדתית לבין האמת הפנימית של האדם, ומוצעת כאן דרך ליישובה. אחרים יקיימו את העולם, ואולי יכסו על מה שאני גורע, אומר בן עזאי. אני נותר עם מה שמכתיב את הזהות שלי – עיסוק בתורה.


כבר בתלמוד מכירים בכך שלעיתים יש חוסר הלימה בין רוח היהדות לבין מצבו הפרטי של האדם. התורה אינה אוסרת על זהות מינית כזו או אחרת, אינה פוסקת כי אסור לאשה להרגיש משיכה לאשה אחרת או לגבר להרגיש כי הוא קשור בכל נימי נפשו לגבר אחר. האיסור נוגע למעשה המיני ולנגזרותיו.
וזו התשובה שלי: מה שאנשים בגירים עושים בחדרם הפרטי אינו מענייני. אך הניסיון שלהם לשלב בין היהדות כתורת החיים והמציאות המודרנית מוכר לי, והסתירה בה הם חיים והכאב האנושי הגדול המציף את חייהם, כאביי הם.

לאחרונה עוסקים כמה רבנים מהציבור הדתי לאומי בשאלה זו, ביניהם הרבנים יובל שרלו ורונן לוביץ. בתשובות שלהם טמונה לא רק הכרה בכאב אלא גם קריאה לקבל את בני קהילת הלהט"ב לתוך בתי הכנסת, ואל תוך הקהילה הדתית. אסיים בכמה ממילותיו של הרב יעקב מדן- מגדולי הרבנים בימינו וראש ישיבת "הר עציון".

יש בעצתו של הרב מדן הקשבה עצומה לכאב הנובע מחיים בקרע עמוק כל כך, וניסיון כן להכיל אותם. דבריו של הרב מדן פורסמו ב"מקור ראשון" (ט"ו אלול התשס"ט).
"קיימת נטייה בציבור שלא להאמין להם בטענתם על חפותם ממגע מיני אסור. בשאלות דומות לאלו (בעניינים אחרים) דן ה'חפץ חיים' בספרו הטהור, ודומה שאין לזוז מפסקיו בשאלה במי מותר לחשוד בדבר עברה. ככלל, אנו מצווים גם כאן במצוות 'בצדק תשפוט עמיתך', ומעבר עליה עלול לגרור אותנו לאיסורים חמורים כלפי בעלי הנטיות ההפוכות, וחלילה מלעבור עליהם."

כלומר, בבואנו לדון בסוגיה זו עלינו להיזכר בהנחיות ההלכתיות לגבי חשד באחר, ולא להניח דבר לגבי מעשיו בחדרי חדרים. אין לנו להסתכל על אדם ולשפוט אותו על עבירות אפשריות שאולי ביצע.


צעד נוסף לקראת ניסוח תיאולוגיה המכירה במציאות הלהט"בית נמצאת בהמשך דבריו:

"שאלה קשה מאין כמותה היא מהו גבול הקרבה המותר בין שני חברים לחיים. התורה אוסרת במפורש, ובאיסור חמור ביותר, את המגע המיני. קרבה פחותה ממנו מדין סייג נידונה מעט בחז"ל ובהלכה, ואין בה כדי למלא שולחן ערוך מסודר. השאלות דורשות שיקול דעת גדול ועמוק, ודומה שיפה עשו רבני דורנו שלא ניסחו משנה ברורה וסדורה בעניין, והותירו שיקול דעת של בדיקת כל מקרה לגופו על פי מצבו של השואל. מכל מקום, קיימת ציפייה מכל בעל נטיות הפוכות לאמץ לעצמו רב תלמיד חכם וירא שמים."


כלומר: חסרים לנו הכלים ההלכתים לדון במצב זה, וקריאתו האמיצה של הרב מדן להומוסקסואלים (בעלי נטיות הפוכות בלשונו), היא לאמץ להם רב. אם בעבר היתה ההנחה שאין דבר כזה- הומו-דתי, הרי שהיום לא רק שהומוסקסואלים דתיים ממשיכים להיות חלק מהקהילה הדתית ומעשירים אותה בהשקפת עולמם, הרי שגם הרבנים עוברים שינוי ומכירים בהם כחברים לגיטימיים בקהילה הדתית, ואינם דורשים מהם לוותר על מרכיב כה מרכזי באישיותם (משיכתם לבני מינם) כדי להצטרף אליה.

מי אמר שהיהדות לא משתנה? כשם שחל בה שינוי – שסופו עדיין לא נראה ביחס לנשים ולתפקידן בחיים היהודים ובכלל, כך אני מאמינה ומקווה שנזכה לחזות בשינוים נוספים ביחס לקהילת הלהט"בים.

והומופובים קיימים בכל מקום.

שיעור לזכר ענת דותן - עמר

ענת דותן-עמר עבדה במכון ראות.
התבקשתי להנחות לימוד לזכרה. שאלתי את עצמי איך מתרגמים את זעקת האבלות לשיעור, והמדרש הזה התבקש.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.


ששה קולן הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולן נשמע.
בשעה שכורתין את עץ האילן שהוא עושה פרי,
הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
ובשעה שהנחש מפשיט את עורו,
הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
ובשעה שהאשה מתגרשת מבעלה,
הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
ובשעה שהאשה נבעל[ת] עם בעלה בעילה ראשונה
הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע
ובשעה שהולד יוצא ממעי אמו,
הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע
ובשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף,
הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
ואין הנשמה יצאת מן הגוף עד שתראה השכינה,
שנאמר "כי לא יראנה האדם וחי" (שמות לג:כ)

פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ד

לכבוד רות:

אֱמֹר לָהֶם:

הַשֶּׁמֶש בָּאָה בַּשָּׁמַיִם

הַלְּבָנָה מוֹשֶׁכֶת אֶת הַיָּם

אֱמֹר לָהֶם, הָאֹרֶן לְפָנַי מִתְנוֹעֵעַ

וְהַתּוֹרָה מוֹשֶׁכֶת נְחָלִים שֶׁל זָהָב

אֱמֹר לָהֶם שֶׁאֵיבָרַי נָכוֹנוּ וְצַעֲרִי צִמֵּחַ

אֱמֹר לָהֶם שֶׁיְּבָרְכוּ אוֹתִי בְּאַהֲבָה

¡

שׁוֹשַׁנָּה תִּבְקַע בִּי יְרֻקָּה וּפְרָאִית

שֵׁשׁ כְּנָפֶיהָ סוֹבְבוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ

פִּתְאֹם פָּנַי גּוֹאוֹת

רַחְמִי כְּפֶלַח הָרִמּוֹן

וְצַוָּארִי נִמְלָא טָל

נעמה שקד

(התפרסם ב"משיב הרוח")

ואני אברכם - על חידת ברכת הכהנים

הנה מאמר שכתבתי לפני כמה שנים, ושהתפרסם בספר "לקראת שבת" של מרכז יעקב הרצוג, ראשיתו בברכה לחברה טובה ל"שבת הכלה" שלה שחלה בשבת פרשת "נשא", ומהשמחה האינטימית של הזוגיות הטריה ההיא, נולדה לי דרשה שהפכה למאמר על ברכת כהנים וכוחה של הברכה. תהנו:

נחמה ליבוביץ', בפרשנותה לברכת כוהנים כותבת כך: "פסוקי ברכות הכהנים מוכרים לא רק לכל לומדי תורה, אלא גם לכל באי בית הכנסת, [...] מרוב ידיעתנו את הפסוקים עלולים אנו לשכוח את תוכנם האמיתי ולהחליק על פני הקשיים שבהם". אכן, רבים הפירושים שנכתבו על ששת הפסוקים הללו. ברצוני להוסיף הרהור משלי על הבנה אפשרית של פסוקים אלו ועל כוחה של ברכה.

פרשת 'ברכת כוהנים' מורכבת משבעה משישה פסוקים והיא ממוקמת באמצע פרשת נשא:
וידבר ה' אל משה לאמור:
דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם:
יברכך ה' וישמרך,
יאר ה' פניו אליך ויחנך,
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.
ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם.

(במדבר ו, כב-כז)

פרשה זו מעוררת אכן שאלות לשוניות וענייניות, ודרכן של שאלות שהן מובילות אותנו לתובנות חדשות ולרעיונות העומק המסתתרים מתחת לרובד הטקסט השגור. ברצוני להצביע על שתי שאלות עיקריות אשר יובילו אותנו בהמשך הדברים:
השאלה המרכזית שהעסיקה פרשנים רבים, היא מהי זהותו של המברך בפרשה זו. שהרי יש כאן כפילות - בראשית הפרשה נאמר "דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל", ובסופה נאמר "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". רבים מהפרשנים תוהים לא רק על הקושי הלשוני אלא על הקושי העקרוני הטמון בפסוקים - מדוע הברכה נעשית דרך הכוהנים ולא על ידי האל בעצמו?
שאלה נוספת שמעסיקה אותי בקריאת טקסט זה, היא המעבר בין לשון רבים בציווי לכוהנים ('תברכו את בני ישראל'); ללשון יחיד של הברכה עצמה ('יברכך'); ושוב חזרה אל לשון רבים בסיום הפרשה ('ואני אברכם') - אם הציווי הוא לברך את הרבים, מדוע הברכה מנוסחת בלשון יחיד?

ברצוני לטעון כי בפרשה זו מצווים הכוהנים לדמות סיטואציה של ברכה אינטימית של האל לכל אחד מבני ישראל, וכי לשון היחיד, כמו גם תוכן הדברים שאנסה להסבירם מיד, הם היוצרים דימוי זה. הנחת המוצא לפרשנות שברצוני להציע היא טענת הפרשנים כולם, כי המברך הוא האל ואילו הכוהנים הם רק שליחיו עלי-אדמות.

לברכת הכהנים יש שלושה חלקים המורכבים כל אחד משתי צלעות, בואו ננסה להבין מה משמעותה של הכפילות בכל חלק ומהו החוט המקשר בין החלקים כולם?

יברכך ה' וישמרך
פסוק הראשון נאמר 'יברכך' ונאמר 'וישמרך'; לכאורה מספיק היה 'יברכך', מדוע צריך גם את השמירה כחלק נפרד, שונה? פרשנים רבים מפרשים פסוק זה כברכה בנכסים ושמירה מפני הגזלנים. כלומר לא מספיק רק שירבו הנכסים, אלא שיש לשמור עליהם.
הנצי"ב מוולוז'ין מוסיף הסבר נוסף על הצורך בשמירה:
"וישמרך": דכל ברכה בעי שמיר, שלא תיהפך לרועץ, חס ושלום. בעל התורה בעי שמירה מן הגאווה וחילול השם וכדומה [...] בעל נכסים בעי שמירה שלא יהי עושר לרעתו (העמק דבר, במדבר ו, כד)

הנצי"ב מצביע על כך שבכל ברכה יש פוטנציאל של הרס, כלומר: השמירה אינה נפרדת מהברכה אלא היא נובעת מקושי מובנה בכל ברכה, אשר עלולה להפוך למעמסה למתברך. בהמשך לדבריו של הנצי"ב ובהרחבה שלהם, ניתן לומר כי לא תמיד כל מתברך מסוגל להכיל את ברכתו של המברך ולקבלה כברכה ולא כקללה.
עוד יש להעיר כי אף שרוב הפרשנים רואים את הברכה בנכסים, הרי שהתורה אינה מפרטת זאת, אולי משום שברכה לאדם אחד אינה זהה בהכרח לברכה לאדם שני. נדמה כי הבנה זו מצטרפת ללשון היחיד של הברכה - כל מתברך יקבל את הברכה והשמירה הקשורה בה, בהתאם לצרכיו.

יאר ה' פניו אליך ויחנך
רש"י מפרש פסוק זה כך: "יאר ה' פני אליך": יראה לך פנים שוחקות, פנים צהובות, "ויחנך" יתן לך חן". הביטוי 'פנים צהובות' מופיע בגמרא בהקשר של אורה ושמחה. בניגוד לפרשנים אחרים שלפיהם הפועל 'יחונך' בא מהמילה חנינה, מסביר רש"י בהתאם לפשט הכתוב כי הארת הפנים היא של המברך המאיר את פניו אל המתברך, ומקשר את הפועל 'יחונך' למילה חן. אני מבקשת ללכת בעקבותיו של רש"י ולומר כי נסיכת החן על פניו של המתברך היא פועל יוצא של הארת הפנים, כאשר האחד מאיר את פניו לאחר, מיד מתמלא האחרון בחן. גם כאן לא מדובר בשתי ברכות נפרדות אלא בברכה אחת ששני חלקיה קשורים בקשר פנימי עמוק.

ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום
הביטוי 'נשא פנים אל' בהתייחסו אל הקב"ה, הוא יחידאי במקרא ולכן רבו בו מדרשים ופירושים. לפי פרשנים רבים מדובר כאן בפנים של רצון, של קִרבה, של יחס אינטימי.
בהמשך לכך ובהתאם לפשוטם של דברים, אני רואה בברכה זו שיא של אינטימיות בין האל המברך לאדם המתברך, כאילו הקב"ה נושא את פניו – מפנה את פניו אל האדם באופן פתוח וגלוי.
מה משמעותה המדויקת של נשיאת הפנים הזו, מה משמעותה של ברכה זו? ומה הקשר לסיפא "וישם לך שלום"?
כבר הדגשתי שיש כאן ברכה אישית מן האל אל האדם, מפגש אישי בין האל לבין היחיד, הבאה לידי ביטוי בלשון, ברגישות של המברך כלפי המתברך וביכולת לקבל את הברכה, כמו גם בקשר ההדוק שבין הארת הפנים של המברך לבין החן הנובע ממנה.
כדי שנוכל לפרש את החלק השלישי של ברכת הכוהנים אני מבקשת להיזכר בסיפור חז"לי ידוע על ברכה המתרחשת במפגש אישי בין אל ואדם:

אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי לבית קדשי הקדשים להקטיר קטרת לפניי ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות יושב על כסא רחמים רם ונשא.
אמר לי: ישמעאל בני ברכני!
אמרתי לפניו: רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו.

(בבלי ברכות ז, ע"א, ע"פ כתב יד מינכן, מועתק ומפוסק ע"פ רות קלדרון)

זהו סיפור מפתיע ביותר, שכן האל מבקש מהכהן הגדול לברך אותו - את האל - ביום הכיפורים, והרי לכאורה זה אמור להיות הפוך.
רות קלדרון מתארת בספרה 'השוק, הבית, הלב' (עמ' 149-153) את ישמעאל בן אלישע הפוגש את האל הבודד היושב בקודש הקודשים, וכוחות רבי עוצמה וסותרים מתרוצצים בתוכו – מידת הדין ומידת הרחמים. נפשו של האל, על פי קלדרון, היא נפש מסוכסכת המצפה לגאולה. תופעה זו של כוחות פנימיים סותרים מוכרת לנו מחוויותינו כבני אדם, כפי שאומרת קלדרון: "החולשה מצויה במקום הכוח. ריבוי הפנים עושה את השלום בין הכוחות לנדיר" (עמ' 151).

דבריה של קלדרון מאירים לנו את המורכבות של המילה 'פנים' המופיעה בברכת כוהנים. לא במקרה המילה 'פנים' היא צורת ריבוי, בשל הריבוי הטמון בפניו של כל אחד כמו גם בפניו של האל. הפרשנים חלוקים ביניהם האם הפנים שנושא האל הם פני הדין (כדברי רש"י) או פני הרחמים (כדברי פרשנים אחרים); בעקבות קלדרון אני מבקשת להציע כי האל נושא את פניו הרבים - את פני הדין ופני הרחמים גם יחד. כאשר הוא נושא את פניו כלפי האדם, הוא פותח בפני האדם את ריבוי הפנים ומעביר אליו את הריבוי. כאשר אנו נפתחים אל האחר ומאפשרים לו לראות אל תוכנו, את פנינו השונים המשקפים את הפנימיות מלאת הסתירות שלנו - אנו מציעים לו חלק מאותה פנימיות. כלומר, משמעותה של הברכה היא שנשיאת הפנים, ההיפתחות של האל לפני האדם - תזכה את האדם בריבוי פניו של האל.

עכשיו גם מסתבר מדוע חשוב כל כך השלום; כאשר האדם מקבל את הפנים הסותרות של האל הוא גם זקוק לשלום בין החלקים הסותרים הללו.
אם כך, ברכת כוהנים היא ברכה אישית מאוד לא רק עבור מקבל הברכה, אלא גם למברך, ברכה הדורשת היפתחות עצומה בין שתי הישויות הנפגשות.
על הסיטואציה האינטימית של הברכה שמבקש האל מישמעאל בן אלישע, אומרת קלדרון כי ברגע הראשון הפנייה של הקב"ה לבנו הכהן הייתה מפתיעה ומבלבלת עבורו, אולם "אחר כך בחסות רטט העונג שחש כשנקרא בשמו, התפשט לרגע ממשרתו ככוהן גדול והיה רק הוא עצמו. איש שומע. התאמץ לעבור את מחסום הדעה הקדומה והפחד להיות קשוב לבקשה. עוד רגע נגולה ממנו חרדתו. לפתע הבין. ישמעאל היה שרוי בשפע. נכון לתת באהבה באו המילים 'יהי רצון מלפניך' מאליהן נתחברו מילה למילה תיבה לתיבה. כמי שמתפלל על חברו" (עמ' 150).
כלומר, ההקשבה האמיתית לבקשתו של האחר, לצורך שלו בברכה, מולידה מן המברך את המילים הנכונות, את הברכה הנכונה.

ברכת כוהנים נאמרת בלשון יחיד לכל אדם ואדם; זהו מפגש אינטימי בין שניים, המברך והמבורך, והתוכן שלה עצמו הוא איחול לאינטימיות עם האל, לקִרבה עמוקה עמו. ברכה באשר היא אינה יכולה להיות פורמלית. כל ברכה על מנת שתתקיים, דורשת שניים הנפתחים האחד כלפי השני, כשהאחד מוכן להשמיע את הצורך שלו בברכה ובגאולה, והאחר מוכן להקשיב לצורך זה ולהיענות לו.

מדוע הכהנים פונים לאדם - 'יברכך' ולא אל האל -  'ברכם'? עונה על כך ר' משה אלשיך: "והטעם כי הנה על ידי כן "ושמו את שמי על בני ישראל", כי על ידי דברם עם ישראל הם מכוונים אותם לקבל את הברכה". נחמה לייבוביץ מסבירה את דבריו: "האלשיך משעין כאן את פתרונו לבעייתנו בביטוי 'ושמו את שמי על בני ישראל' שמובנו - לפי דבריו - הכוונת המתברך לקראת המברך וההכשרה לקבלת הברכה" (עמ' 79), כלומר, נוסח הברכה המכוון למתברך, מכוון את המתברך להיפתח לקבלת הברכה, להיפתח לאינטימיות בין האל לאדם.

ברכה, כך אנו למדים, מצויה במקום שבו שניים נפתחים זה לזה, נושאים זה לזה את פניהם ואת נפשם, נפתחים כדי לברך ולהתברך ושומרים זה על זה, כך שהברכה תישאר שרויה עליהם וביניהם.

תיקון

כולם שואלים אותי איפה אני "מתקנת" הערב? כולם הולכים לאיזה "תיקון", לשמוע את חכמי העם וחכמותיו, דורשים בדברי תורה ומחדשים חידושים מ"קוצו של יוד" זה או אחר. והלב מתרחב מהתנועה הזו של הישראלים שרוצים ללמוד תורה, שמחפשים עוד חידוש ועוד נגיעה.
ואולי זה התיקון, התיקון הישראלי הגדול של הטעות הציונית הגדולה; טעות נטישת "ארון הספרים", טעות "היהודי החדש," טעות "שלילת הגולה". עכשיו אנחנו זוכים לחיות בדור של תיקון, דור שבו כל כך הרבה אנשים רוצים לחזור וללמוד מחדש את העולם הזה. תיקון, לגמרי תיקון.

אבל אתמול אמר לי חבר- חבר מזרחי משוכנז משהו - שהחליט שהשנה הוא קודם כל יושב בבית וקורא את התיקון, לפני הלימוד.
"קורא?" שאל מכר חילוני שעמד שם והקשיב, "את התיקון? - מה זה?", אז המזרחי הסביר לחילוני שיש "תיקון" שבשפה הדתית זה טקסט ארוך ("ריטואלי", הוספתי אני, כדי שהחילוני ירגיש בבית)  שמורכב מהתחלות וסופים של ספרי התנ"ך ומקטעי משנה ומתרי"ג מצוות ומ"זוהר".
"אבל למה קוראים את כל זה?" הקשה שוב החילוני ואני שוב התחלתי למלמל משהו על "ריטואלי", אבל אז חברי המזרחי הנ"ל, אמר ששמע מרבותיו שיש עניין לקרוא לפני שלומדים, "לפני שאתה מכניס את עצמך לטקסט - תקרא אותו כמו שהוא."

אף פעם לא שמעתי הגדרה יותר יפה של לימוד - "מכניס את עצמך לטקסט".
אף פעם לא הבנתי ככה את הקריאה הזו, המקובלת יותר בעולם הספרדי מאשר במקום בו אני גדלתי. את ההבנה שקריאה כזו, כמו של "התיקון", נותנת לטקסט כבוד, נותנת לו להיות הוא עצמו. יישות, שחוקרי הספרות כבר לא מאמינים בקיומה. קוראי התיקון מזכירים לעצמם את מה שאני כבר שכחתי; שהטקסט לא צריך אותי, הוא היה כאן לפניי ויישאר גם אחריי. זו אני שצריכה את הטקסט, בשביל לגדול, בשביל לצמוח.
הגדילה נובעת מלמידה, מדיאלוג עם הטקסט, דיאלוג שמשנה את הלומד/ת. אבל האם הוא משנה את הטקסט? את הטקסט עצמו? האם בעקבות הלימוד שלי לא יהיה כתוב יותר "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ"?  ואני מתכוונת רק למילים, בסדר הספציפי הזה, אני מתכוונת ליסוד, להתחלה של כל ההבנות, לפני הפרשנות, האם אלו משתנים? אני חושבת שלא.
וזה מה שלמדתי בערב חג התיקונים והלימודים: שלפני היות הלימוד ישנו טקסט לכשעצמו, וכדי שאוכל להכניס לתוכו את עצמי, אני חייבת לזכור, חייבת לדעת בעומק הידיעה, שהוא (גם) נפרד ממני, שיש לו קיום בלעדיי. וכנראה בגלל זה בדיוק, יש לו גם כוח לשנות אותי.
גם אני זכיתי לתיקון, הלוואי ואזכה גם לחוות זאת באמת.


חג שמח

על מלחמת התרבות - טור שכתבתי לוווינט

מפחידים אותנו שבקיץ תהיה מלחמה. שיש להתכונן לאגור מזון לערוך תרגילי חירום כי בקיץ תהיה מלחמה. תרחישים מדומים בחדרי חדרים מפות נפרשות וחיצים מוזזים. יש לי חדשות עבורנו. הקיץ מעט מתמהמה אך המלחמה התחילה. היא כבר איתנו כאן. הפעם האויב אינו מצפון או דרום, לא החיזבאללה ולא החמאס. זה אנחנו. כאן מהאמצע, מהמרכז, מהלב השסוע. הדיה וצלקותיה של המלחמה הזו ניגרים מעל דפי העיתון ומסכי המחשב. מלחמת תרבות היא לנו.
לפני שבוע הודיע גבי גזית שהחרדים הם עלוקות וטפילים, עמיר בניון מוציא שיר אהבה- שנאה לציבור מסוים בעם ישראל ,ורון חולדאי מכריז "לא לממן את החינוך החרדי".
המלחמה הנוכחית היא מלחמת השונות. איננו מקבלים את השונה מאיתנו. זה שמתלבש אחרת, חושב אחרת, מתחנך אחרת. אם הוא שונה מאיתנו, הוא האויב. ויש להלחם בו, לבחור מילים חדות ופוגעות במיוחד, לחדד ולהטיח אותן במלוא הכעס. והדיון שהתמסמס לכדי תגרת שוק מאבד מיכולתו העצומה ליצור בירור חדש בזהות שלנו, ולבדוק את שורשי הערבוּת, האחריות וגבולות הגזרה של העם שחי כאן.
תמיד מישהו אחר אשם, ואותו שונאים. והוא מאיים עלינו באופן מוחלט והצלחתו היא אסוננו.
יהיו אלו חרדים, אנשי שמאל, מתנחלים, ערבים וחברי הקהילה ההומולסבית, תמיד יהיה אחר שיזכיר לנו מדוע אנחנו צודקים, וכיצד הצדק שלנו יתממש אך ורק על חשבון האחר.
בורותם של החרדים מדאיגה גם אותי. מצערת אותי העובדה שהכניסה לאוניברסיטאות, כמו גם הכניסה לשוק העבודה, חסומה בפניהם במחסום כפול- לא רק שהם אינם יכולים להתפתח כיחידים, גם כחברה הם נותרים מאחור. חברת מיעוט בתוך מדינת רוב השונה מהם לא רק בערכיה אלא גם במעמדה הכלכלי – חברתי. תפקידנו כחברה לדאוג למוביליות בחברה החרדית, ולהבטיח שמי שירצה להתמקצע, להתפתח ולהתפרנס בכוחות עצמו יוכל לעשות זאת, בדומה לאחיו החרדים ברחבי העולם המשלבים מסחר, אקדמיה ולימוד תורה.
גם בורותם של החילוניים מדאיגה אותי. רוב המסיימים שתיים עשרה שנות לימוד בבתי ספר בישראל אינם מסוגלים לפתוח סידור, ללמוד דף גמרא או לקרוא סיפור קצר של ש"י עגנון, אילו כלים יש בידם המאפשרים להם להבין את עומק זהותם, ומעגלי שייכותם? האם אוצרות התלמוד נגלו בפניהם? האם נחשפו לנפלאות לשונו של ברנר? האם החינוך הממלכתי מצמיח תלמידים המסוגלים להעריך את מהפכנותה של התנועה הציונית בהחייאת השפה וביצירת תרבות חדשנית היונקת ממקורות חדשים גם ישנים ורלבנטית לימינו?
אני קוראת לנו להשכיל ולנצל את מלחמת התרבות המתרחשת מולנו כעת, ולהתיך את הלהט והכעס לכדי כוח חיובי שיאפשר לנו להפוך מחלוקת זו למחלוקת לשם שמיים, לשמנו אנו. מחלוקת בה נדבר ונקשיב נאזין ונלמד ונסכים על ליבת הלימודים המשותפת לכלל התלמידים בישראל. נכלול אנגלית ומתמטיקה, תלמוד ותורה, מקורות בציונות ומחשבת ישראל, פילוסופיה וספרות, ונייצר קהל לומדים סקרן, המסוגל ללמוד גם בלי מוריו ולהתאים את הנלמד לאורח חייו. תארו בעיניכם תלמידות חרדיות הלומדות את הרב קוק מאותו ספר הנלמד בתיכון חילוני, וכל קבוצה מתאימה את הנלמד לחוויית החיים הבסיסית ולקו הערכי של המגזר אליו היא משתייכת. תלמידים בישיבות בני עקיבא הלומדים את הגל וניטשה ומבינים את השפעתם על התנועה הציונית, ותלמידים חילונים שלומדים את אגדות החורבן ומזהים את עקבותיהן בהגותו של אחד העם. התלמידים החרדים יצאו נשכרים מחובות האנגלית והמתמטיקה, חובות שיאפשרו להם להשתלב אם ירצו באוניברסיטאות ובשוק התעסוקה. ומה עם האזרחים הערביים הישראלים? היכן אנו כוללים אותם? מה אנחנו רוצים שהם ילמדו עלינו, ומה אנחנו נלמד מהם? לא נוכל עוד להשתיק את מקומם של 20% מאזרחי מדינת ישראל, מהלך כזה יחייב אותנו להאזין גם לקולם. כי גם הם חלק מאיתנו.
רק מתוך הקשבה נכונות לויתור ורצון ליצור שפה ישראלית משותפת נצליח לבנות תוכנית לימודים שליבתה בונה ומבנה חברה ישראלית אחרת.
ומלחמה, בקיץ? נו, שוין.
נבואה הרי ניתנה לשוטים.

שלומית נאור יו"ר רשת בתי המדרש בישראל http://midreshet.org.il/, וסמנכ"ל מליץ. www.melitz.org.il

טקבקו כאן

פרשת אמור

עוד שעה אעלה לשידור ברדיו גלי ישראל. אני מקווה שאספיק לומר משהו מתוך כל זה:

לקט שכחה ופאה

ויקרא כ"ג כ"ב.
כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי השם אֱלֹהֵיכֶם.

פרשת אמור עוסקת בענייני הכהנים, מקדש קרבנות ובחגים ומתוך העיסוק במותר ובטמא להם מופיע מצווה העוסקת בעני, שאינו קרוב לאליטה המשרתת, אין לו מספיק אוכל לסעודת החג. הוא עני, הנצרך לבריות.

ומה המקום של המצוות הללו בפרשת אמור?

דווקא מתוך התודעה של כהונה ומקדש, עינינו לא צריכות להיות נשואות רק על האלוהי אלא גם כלפי האדמה, וגם לעומת אלו הנמצאים במקום נמוך בסולם החברתי כלכלי. עלינו החובה להיות בתודעה של שותפות לא להתעצב מהשארת הלקט שכחה ופאה, אולי אפילו מעט להרחיב בהן, ולכוון לכך שהיחס שלנו לעניים אינו נובע מאלטרואיזם אלא מתוך הכרה שזה חלק מתפקידנו במערך הכולל של ממלכת כהנים וגוי קדוש.

מחר, היום בו נקרא את הפרשה הזו יהיה הראשון במאי. והצירוף המיוחד הזה, האפשרי רק במרחב הישראלי בה מצטלבת פרשת אמור עם האחד במאי יוצק משמעות חדשה, אין זה חג הפועל, עניינו של הפועל וכמה תנועות שמאל חברתיות אלא זו אחריותנו, של כולנו לדאוג לכך שהעניים, ורבים מהעניים בישראל הם עובדים, ולא מובטלים, עלינו לדאוג להם, לזכויות שלהם, לחובות שלנו כלפינו, כחלק מההתנהלות שלנו, מתוך ראיה אחראית של תיקון עולם.

הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (י, ז), שמעלת הצדקה הגדולה ביותר היא המחזיק ביד ישראל שֶׁמָּךְ ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול; ועל זה נאמר 'והחזקתָ בו, גֵר ותושב, וחַי עמך', כלומר החזק בו עד שלא ייפול ויצטרך".

רוני סומק - קו העוני
כאלו אפשר למתח קו ולומר: מתחתיו העוני.
הנה הלחם שבצבעי אפור זולים
נהיה שחור
והזיתים בצלחת קטנה
על מפת השולחן.
באויר, עפו יונים במטס הצדעה
לצלילי הפעמון שביד מוכר הנפט בעגלה האדמה,
והיה גם קול הנחיתה של מגפי הגומי באדמה הבצית.
הייתי ילד, בבית שקראו לו צריף,
בשכונה שאמרו עליה מעברה.
הקו היחיד שראיתי היה קו האפק ומתחתיו הכל נראה
עני.

ריבונו של עולם/ בארי חזק

אנא הגבר עוצמת אותותיך
כאן אני לא שומע, לא יודע
האם שוב תקעת פרח ברזל בדש האנטנה?
אתה עדין כל כך
למה אתה כה רכרוכי?
למה אתה תמיד אזרחי?
האם אני נשמע היטב? עבור,
עבור, גם אתה נשמע קטוע..
אתה נשמע פצוע, אתה
בעמק מאורגן היקיפית
הרים וכינרת אחרת.
אנא הודע עוצמת אותותיך
במכ"ם לא רואים את פניך
מדוע אינך מזוחל"ם?
מדוע אינך נלחם?
האם לשלוח אלייך סיור ממונע?
אני מלא אמונה
שלא יגיע ולא יחזור
פצע שחור.. פצע שחור..

אנא החלש עוצמת אותותייך
אמירי הברושים
לעת ערב לשווא לואטים שמך
וכוכב הצפון הבודד
אנה ינווט את צבא עגלותייך?
לאן, הוא יוביל בהם את?
אנא עצום את עיניך
עכשיו אני שומע, רות
אתה יכול סופית למות
אב שכול אני כבר לא מרגיש
דמעות החורף עליך יגידו קדיש.

קול דממה דקה

קול דממה דקה, זה מה שחשבתי היום בזמן הצפירה, כשהרחוב שקט לפתע והחלל התמלא בצליל שאין לו משמעות.


ששה קולן הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולן נשמע.
בשעה שכורתין את עץ האילן שהוא עושה פרי, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
ובשעה שהנחש מפשיט את עורו, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
ובשעה שהאשה מתגרשת מבעלה, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
ובשעה שהאשה נבעל עם בעלה בעילה ראשונה, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
ובשעה שהולד יוצא ממעי אמו, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
ובשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף , הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
ואין הנשמה יצאת מן הגוף עד שתראה השכינה, שנאמר "כי לא יראנה האדם וחי" (שמות לג:כ).

פרקי דרבי אליעזר פרק לד

 
גם הצפירה קולה הולך מסוף העולם ועד סופו וקולה אינו נשמע.
יש משהו מוזר בשקט הגמור שיש בזמן הצפירה, רק הצפירה הזו, הקול היוצא מקצוות שונים של העיר ממלא את כל העולם, קול שאין לו שום משמעות ויש לו את כל המשמעויות, וסביבו - דממה דקה שעוטפת אותו, קול נשמע ולא נשמע.
כמו שאר הקולות היוצאים מסוף העולם ועד סופו, גם הצפירה היא זעקה בלתי אפשרית של חיים ומוות, שמולם המילים ואפילו המנגינות, מאבדות את יכולתן להסביר, לתת משמעות, לפרק ולארגן מחדש.
רעש איום ודממה מסביבו, רק כך בתוך הפרדוקוס הצלילי הזה ניתן לזכור, לחוות, לדעת משהו על שכול ועצמאות, על צער ועל שמחה שהימים האלה מלאים בהם.

פוגת-מוות/ פאול צלאן

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם לַיְלָה
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב
כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
כּוֹתֵב וְיוֹצֵא אֶת הַבַּיִת רוֹשְׁפִים כּוֹכָבִים הוּא שׁוֹרֵק לִכְלָבָיו שֶׁיָּבוֹאוּ
שׁוֹרֵק לִיהוּדָיו שֶׁיֵּצְאוּ וְיִכְרוּ בֶּעָפָר בּוֹר קֶבֶר
פּוֹקֵד עָלֵינוּ פִּצְּחוּ בִּנְגִינוֹת לַמָּחוֹל

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב
כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית אֲנַחְנוּ כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

הוּא קוֹרֵא הַעֲמִיקוּ לִדְקֹר בְּמַלְכוּת הֶעָפָר אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם וְשִׁירוּ נַגְּנוּ
הוּא שׁוֹלֵחַ יָדוֹ לַבַּרְזֶל בַּחֲגוֹר וּמֵנִיף בְּיָדוֹ וְעֵינָיו תְּכֻלּוֹת
הַעֲמִיקוּ לִדְקֹר בָּאֵתִים אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם הִמְשִׁיכוּ נַגְּנוּ לַמָּחוֹל

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים
הוּא קוֹרֵא הַמְתִּיקוּ יוֹתֵר לְנַגֵּן אֶת הַמָּוֶת הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה
הוּא קוֹרֵא הַאֲפִילוּ יוֹתֵר לִפְרֹט עַל כִּנּוֹר וְאַחַר תַּעֲלוּ כֶּעָשָׁן בַּאֲוִיר
וּבוֹר קֶבֶר לָכֶם בֶּעָנָן שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה
שׁוֹתִים אוֹתְךָ עֶרֶב וָבֹקֶר שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה עֵינָיו תְּכֻלּוֹת
הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ כַּדּוּר שֶׁל עוֹפֶרֶת הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ בִּמְדֻיַּק
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
הוּא מְשַׁלֵּחַ בָּנוּ כְּלָבָיו נוֹתֵן לָנוּ קֶבֶר בָּרוּחַ
מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים וְחוֹלֵם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית

מגרמנית: שמעון זנדבנק

על חמץ והחמצה

מדרש חג ב NRG יהדות

Mindful Matzah

Until now I was aware of only two kinds of eating in the Jewish calendar - not eating i.e. on fast days, and eating a lot as part of a mitzvah, on Shabbat/Yom Tov and especially Purim (also on erev Yom Kippur it's a mitzvah to eat).

But now I see that Pesach is a third way - a week of simple food, avoiding all those baked goods we like to eat, a week when the food is different and it draws our attention to how and what we eat. The point is not to imitate our usual fare with Pesach bread rolls and Pesach bizzli but to see what happens when things are different, when we lack the usual variety of consumer products. Mindful eating.

Which is why, much as I dislike the whole kitniyot thing, it actually serves a purpose at least in Israel, as it severely limits what you can buy in the supermarket; which keeps up the spirit of limited diet on Pesach. Food for thought?

Chag sameach.

ושאינה יודעת מה לשאול

אני בחופש כבר שלושה שבועות, וזו הפעם הראשונה מזה הרבה שנים שאני לא מלמדת לקראת פסח, לא מעבירה שיעור ולא מנחה לימוד הקשור לפסח.

אמנם הצטלמתי לאתר מאקו לסרטונים שיעלו במהלך החג העוסקים ביציאת מצרים ובפסח, אבל בשבוע שבועיים לפני החג הייתי עסוקה בכתיבה של חומרים אישיים, לא בית מדרשיים, ולא העמקתי בלימוד.
ומצד אחד זה קשה לי.

חסרה לי ההכנה הנפשית - תורנית לקראת החג. ללמוד כמה הלכות, להעמיק בסיפור יציאת מצרים, לחדש לעצמי לקראת ליל הסדר.

ומצד שני זה מקרב אותי למקום של ענווה. של היכולת האמיתית והכנה לשמוע וללמוד מאדם אחר. שהרי אין לי תובנות משלי, אין לי ידע חדש או קודם.

שהרי השנה לא שיננתי ולא העמקתי לקראת החג ממש, ומה שלמדתי לפני חודש שקע בי ונהפך לזיכרון ואינו הדבר עצמו.

ואולי זה חלק מלב העניין של פסח, שסיפור יציאת אינו זיכרון של דבר שהיה, אלא הדבר עצמו, שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים.

ולא לחשוב על אחרים שיצאו, אלא אנו ממש יצאנו ממצרים.

אני מרגישה שאינה יודעת לשאול, ואיני יודעת מה לשאול ואני מחכה שמישהו יבוא ויפתח לי דלתות חדשות אל תוך חג הפסח. שהרי איני רוצה לצאת ממנו כפי שנכנסתי, שאם כך מה הטעם בחציית הים?

חג כשר ושמח

כל שלא אמרה - דרשה נשית לקראת "סדר נשים"

השבוע יתקיים בשדרות, סדר נשים של מרכז יעקב הרצוג. בסדר נקרא הגדה שנכתבה ע"י נשים וכולה דרשות מנקודות מבט נשיות על ההגדה המוכרת לכולנו. את הרעיון וההשראה לערב זה קבלנו מחברותינו ב"ניגון נשים" במדרשה באורנים.

והנה מה שכתבתי אני להגדה:

כל שלא אמרה שלושה אלו לא יצאה ידי חובתה ואלו הן: דג, אגוז ותפוז


דג על שום מה? על שום שנאמר: "וידגו לרוב בקרב הארץ", ואלו הן הנשים שמביאות פריון לעולם, ופריונן אינו רק פריון שבגוף אלא גם פריון שברוח, שרוחן פורה ומביאות גאולה לעולם שנאמר:
דרש רב עוירא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים. שנאמר: אם תשכבון בין שפתים (תהלים ס"ח, י"ד)... וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה שנאמר זה אלי ואנוהו" (תלמוד בבלי, סוטה י"א ע"ב).
ובזכותו של דג זה יזכו הנשים כולן לפרות בבשר ולפרות ברוח כנשות בני ישראל במצרים, ולהביא גאולות לעולם.


אגוז על שום מה? על שום צורתו שנדמית למוחו של אדם, לומר מה אגוז זה שאנו אוכלות שחומרים מחיים ממלאים את כולו וטעמו כטעם גן עדן, כן מוחנו מלא במחשבות מחיות שכטעמן זוכים צדיקים לטעום בגן העדן, ואין אנחנו רשאיות להסתיר מחשבות אלו בעולם הזה, כדי שיזכו אותנו ואת קהילותינו להגיע לעולם הבא. שנאמר: אֶל-גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל; לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים (שיר השירים ו/יא), נשים המגלות את שבגינת האגוז שלהן, גורמות לנחלים שיזרמו, לפרחים שיפרחו ולפירות שיבשילו.


תפוז על שום מה? על שום אותו רב בגלות אמריקה, שבימים רחוקים שבהם נפקד קולן של נשים מבתי הכנסת ואפילו בבתי הכנסת של אחינו הרפורמים, ולא היו משמשות בקודש בבתי הכנסת כלל, ואותו הרב שלא רצה לשנות ממנהגו הכריז: אין מקומן של נשים בקדמת בית הכנסת כשם שאין מקומו של התפוז בליל הסדר. על כן גזרו חכמותינו שיונח תפוז באמצעו של שולחן הסדר לומר לכולנו, מה תפוז זה מצא את מקומו בשולחן הסדר, אף אנו ובנותינו בנות בנותינו נזכה למצוא מקומנו בבית הכנסת, ובכל אתר ואתר, ומוחנו הטוב ופריוננו המבורך יברכו את באי בית הכנסת ובאי העולם, ונאמר אמן.

The Bearable Lightness of Being

Midrash Tanhuma on Ki Tisa:

Since he came down and approached the camp and saw the calf, the written letters flew away from them and were found to be heavy on Moshe's hands, immediately (Exodus 32:18) "And Moshe's anger burned and he threw the tablets out of his hand"

Interesting. A bunch of letters chiseled into the stone allowed Moshe to be able to carry these huge stone tablets . In their absence, the tablets just became lumps of stone and Moshe dropped them (the Midrash changes our understanding of the verse that Moshe flung them down in anger; but see discussion here)

I see this Midrash as a metaphor for life. The tablets are our lives, with all of their challenges and burdens. The letters, our spiritual life - Torah learning, awareness and mindfulness, prayer and service of G-d. If we invest in keeping those letters nice and sharp, they can carry our lives for us and we can feel light and clear at every moment. If we let them drop and fade, whether out of laziness, anger or pain, we risk life becoming a heavy burden to schlep around. That's been my experience, anyway.

It reminds me of the Hassidic tale of the man who hitched a ride on a wagon. The man sat there with a huge bag on his knees. The driver said: "Why don't you put your bag down on the floor?" The hitchhiker replied: "You've been kind enough to take me, I don't need you to take my bag as well."

I think we can drop our bags - our baggage - and trust that if G-d can carry everything else, G-d can carry our bags for us too. We're not being helpful when we schlep all that stuff around, just foolish.

ספיחים ממגילת אסתר

משום מה השנה משך את תשומת ליבי פרק ו' במגילה, פרק הלילה, וכך כתוב בו:

א בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. ב וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל-בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. ג וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה-נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל-זֶה וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו לֹא-נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר. ד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מִי בֶחָצֵר וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית-הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת-מָרְדֳּכַי עַל-הָעֵץ אֲשֶׁר-הֵכִין לוֹ. ה וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יָבוֹא. ו וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי. ז וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל-הַמֶּלֶךְ אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. ח יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ-בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ. ט וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל-יַד-אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים וְהִלְבִּישׁוּ אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל-הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. י וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר קַח אֶת-הַלְּבוּשׁ וְאֶת-הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה-כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ אַל-תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. יא וַיִּקַּח הָמָן אֶת-הַלְּבוּשׁ וְאֶת-הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת-מָרְדֳּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. יב וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ. יג וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל-אֹהֲבָיו אֵת כָּל-אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא-תוּכַל לוֹ כִּי-נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו. יד עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת-הָמָן אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשְׂתָה אֶסְתֵּר.

חשבתי הרבה על הלילה ההוא, חשבתי הרבה על לילה. הלילה - כמו "הלילה ההוא" - הוא זמן אחר, זמן שהדברים מוקצנים בו, זמן של טוב ורכות, כמו הרכות וההתחשבות שיוצאת פתאם מהמלך האגואיסט הזה, אחשוורוש, כאילו לפתע ליבו ועיניו נפתחים אל אחרים שגמלו איתו טוב. אבל הלילה הוא גם זמן של רוע, זמן של פחד מפני הרוע, מפני ה"המןים" הרעים שמנצלים את הלילה כדי לחרוש מזימות.

כאילו החשכה מאפשרת להתחמק מהמציאות, ממידת הדין, לטוב ולמוטב, החשכה מעמעמת את המציאות הקשה של היום ומאפשרת לטוב לצאת ללא חשש, אך היא גם מאפשרת לרע לצאת ללא חשש.

אז בלילה ההוא היה מפגש אירוני כמעט, בין טוב לא צפוי לרע, שהיה קצת יותר צפוי.

פעמים רבות הלילה מבלבל אותנו, גורם לנו להאמין שהמציאות אחרת לחלוטין, מאפשר לנו לעשות את מה שאין לנו אומץ לעשות ביום. ולעיתים כשמאיר הבוקר, האור החזק של היום הופך את אירועי הלילה ומחשבותיו להזיה, אור היום מגלה לנו שבלילה חשבנו מחשבות שווא ולפעמים גם עשינו מעשי שווא, מיותרים. האור המלא מאפשר לנו לראות את כל מה שהסתיר הלילה.

אבל אותו לילה, "ההוא" של מגילת אסתר, היה לילה של מהפך, של שינוי. דווקא בלילה חזרו סדרי החיים ההגונים למסלולם, בשעות היום של שושן הבירה התאפיינו  במציאות קשה, בה רוע בלתי נסבל או מוסבר ניהל את חייהם של אנשי "הודו ועד כוש", ואיים על יהודי אותן מדינות, המציאות הוכתבה ע"י מלך כאוטי ויועץ רשע. אבל בלילה חל שינוי: המלך הפך לפתע להיות הגון וטוב, וכמעט בלי משים העמיד את סדרי העולם על מכונם: הטוב (מרדכי) רוכב על הסוס, והרע (המן) משרת אותו. כך, היינו רוצים להאמין, צריך להתנהל העולם. הלילה החזיר את הסדר הנכון הצודק, ולשמחת כולנו, הלילה ההוא בישר את השינוי, את חזרתו של הסדר החברתי התקין בממלכת אחשוורוש.

אולי מגילת אסתר מבקש להחזיר לנו את האמון בלילה ובכוחו, לחזור ולהאמין, שלא תמיד אור חזק ובוהק הופך את המציאות לטובה יותר, נכון שהחושך עלול להסתיר מאתנו את חורשי הרעה של העולם, אבל לעיתים הוא גם עשוי להסתיר מאתנו את חורשי הרעה שבתוכנו, וכך קולות הביקורת הפנימיים מוחלשים ולרכות הטובה מותר לצאת, ולתקן את העולם.

Haman the Ungrateful

As R Shalom Arush points out, Haman's evil lies in his not being satisfied with his life. Haman says in Esther 5:13:

וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ

Yet all this avails me nothing, so long as I see Mordecai the Jew sitting at the king’s gate.

Haman had so much - supportive wife, many children, friends, high position, wealth, but he cared about none of it because he was eating himself up alive over another person. This is the essence of Amalek. Being ungrateful means you are seeing daily miracles and scoffing at them, belittling - which is what Amalek, Haman's ancestors, did after the miracles in Egypt.

My friend Mosheh Givental pointed out to me that we Jews go by three names: עברים - meaning we are boundary-crossers; ישראלים, we are Godwrestlers; and יהודים, we are thankers - Jew coming from Judah, whose name came from his mother's decision to stop pining after Jacob's love, after her lack, but thank instead for what she had.
The person known most prominently as the יהודי in the Tanach is Mordechai. Mordechai the grateful (though I don't know if we necessarily see this trait explicit in the megillah - what do you think?)

Hold him up against Haman the Ungrateful and contrast.

The joy and gratitude of Purim prepares us for the דיינו of Pesach. And that is freedom - where no matter what happens in our lives, we hold on to our inner practice of gratitude.

Of Goats and God

A friend who is a goatherd told me that goats are not like sheep. They are aware there is a shepherd but they do not relate. Only goats that have been brought up around humans have a relationship with them.
The נמשל is interesting. Many people out there believe in a Shepherd but don't relate. Especially if they were not brought up with a living breathing relationship with the Divine. But it's never too late to pray: "Reveal Yourself to me so I may know You in my every breath. I do not want to be a goat."
As it says:

שתצילינו היום ובכל יום מעזי פנים ומעזות פנים
Preserve me every day from those with goat's faces and from a goaty face

(a little Purim humour!)

עוד על יהדות ודמוקרטיה

ג'קוב נידלמן כתב ספר שנקרא : הנשמה של אמריקה - the American Soul
נידלמן בספר, מבקש לייחס לאמריקה ולאבות המייסדים שלה תפקיד נבואי - לאמריקה האידיאלית אליבא דידו יש בשורה לעולם כולו.
הנה קטע מדבריו תחת הכותרת: האם אמריקה הכרחית ?

Will there appear communities of men and women carrying the eternal life of the soul, seeking it in the ever-new world, the ever - changing outer world ? That question lies at the heart of the future of the earth. It is the question we can put to America - the symbolic America which now exists not only on the North American continent, but in the cities of Europe, the houses and mountains of Latin America, the vast populaces of Russia, India and China and even in the dangerous air of Jerusalem - cities and nations which incline their ear and eye now toward the thing called democracy, strange to their ancient ways, menacing to their ancient customs, but yet the only political form that can allow the world today to exist tommorow.

מסתבר שיש מתחרים על התואר "אור לגויים" ואחת השאלות היא -

האם אנו , היושבים בציון - בכלל מעונינים - עדיין - בתואר הזה ?

שבת שלום ופורים שמח

ג'ף

הרב יהושע שפירא ובוב דילן

אני מאזין לדברי הרב יהושע שפירא שמדבר על עניני דיומא ומזהה קוי דמיון מפתיעים בין דברים שהוא אומר ובין דברים שאני שומע מפי בוב דילן ואביבה זורנברג
הדברים של הרב שפירא בלינקים הבאים

http://www.yrg.org.il/show.asp?id=37189 - וידאו
http://www.yrg.org.il/show.asp?id=37186 - תמליל

פיתוח של נושא קוי הדמיון יבוא, אי"ה בעתיד

יום טוב

ג'ף

מדרש בוקר - ההכנות לפורים

מובא בתיקוני זוהר, שפורים כיום הכיפורים. כמו שהתענית והתשובה שביום כפור חובה לקיימם מפני גזרת הקב"ה, כן גם שמחת פורים. לא רק אם האדם עצמו בשמחה צריך הוא לשמח, אלא אף אם הוא בשפלות ובשבירת הלב, המוח וכל רוחו נרמס, חוק הוא שצריך, על כל פנים, איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל ליבו.

וכן גם ממעלה למטה: כמו שביום הכפורים "עצומו של יום מכפר", כן גם בפורים. אף שלא היה האיש הישראלי בשמחה כפי שצריך להיות וממילא כל עבודתו שבפורים לא היתה בשלמות, מכל מקום, הישועה והשמחה שהפורים פועל על ישראל גם עתה פועל ועושה.
הרב קלנימוס קלמיש שפירא, אש קודש, עמ' ל'. הדברים נאמרו ונכתבו בגיטו וארשה


וכיצד אנו מתכננים לפורים? מה הם עשרת ימי התשובה של פורים, שבעיצומם אנו נמצאים?

אנו לומדים כי יום כיפור מכפר על עברו שבין אדם למקום, אך לא על מצוות בן אדם לחברו.

בעיני עיקר מצוות פורים אינו הפנטזיה הגלותית להכות בגויים המתעמרים בנו, אלא מתוך ההתבוננות בעיקר מצוות פורים אני רואה כי עיקרו הוא קהילה ומנהיגות, שהרי כל קהילה זקוק למנהיג/ה.

משתה, משלוח מנות, מתנות לאביונים מקרא מגילה במניין מגלמות במהותן מרוח מצוות בן אדם לחברו: הדאגה לחלש, לאחר, ובניית קהילה בת קיימא.

האם התחלנו לחשוב מי מהאביונים יזכה למתנותינו? האם כבר בחרנו את אורחינו לסעודה, מתוך מחשבה קהילתית רחבה יותר, אולי דווקא את השכנה שמאז שהתאלמנה מרגישה פחות נוח בארועיים משפחתיים? אולי את המשפחה שרק עברה לכאן? את זוג העולים? הבחור הרווק שנראה ככה בודד? האם כבר חשבנו איך לחזק את המארג הקהילתי בו אנחנו חיים? המתנ"ס הגינה הקהילתית, בית הספר?
בתוך עמנו אנו חיים.

ומנהיגות: האם תובנותיה של אסתר, כי זוהי העת לגלות מנהיגות מהדהדות גם בנו?


ואם מדובר על פור שמתבטל אאחל לנו שההצעה שנשים יתנדבו מרצונן לשבת בנפרד באוטובוסים ציבוריים.
לא זרש ולא אסתר היו מסכימות לכך.

***

לצורך עלייתי לשידור קטעו את אחד השירים האהובים עלי ביותר כנוסעת תמידית.

אז הנה הוא בשלמותו, לזיכוי הרבים.

עשה לך רב וקנה לך חבר

כולנו יש כמיהה אחר מורה דרך שייעץ לנו מה עלינו לעשות, באיזו דרך יש לנקוט, בעיקר כשיש דילמה, התלבטות או משבר רוחני. בפרשת האחרונות ראינו מה קורה כאשר אותו מורה דרך מבושש מלחזור - חטא עגל הזהב.

מניין עולה אותו צורך ברב?

אני פונה לפרקי אבות לחפש לי תשובה.

עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות

כלומר המבנה הוא היררכי, על כולנו לעשות רב, שיפסוק לנו בהלכה, ובגילגולים המודרניים – שיהיה הדמות הרוחנית שאיתה אנו מתייעצים, פונים לבקשת תמיכה רוחנית, השכנת שלום בית, וברא ובראשונה פסיקה הלכתית.

דומני שהמאירי, מודע לבעיית, שהמבנה הזה לכל אחד יש רב מוביל לבדידותו של הרב שעומד בראש הרשימה, והוא עונה על כך:
המאירי מפרש באותו הסגנון: "אפילו חכם שבחכמים, ראוי שישים לעצמו איזה רב, שיברור לאב ולראש - אף על פי שאינו מוצא כמוהו, יעשה לו אדון משלמטה הימנו, כי האדם - אפילו חכם שבחכמים - אינו רואה בענייני עצמו מה שיראהו זולתו".

יש בלימוד התורה, בעשיית החבר יצירת דיאלוג המשמש גם לרפלקציה "אינו רואה בענייני עצמו מה שיראהו זולתו".

ויש בכך גם עקרון הבולם את כוחו של אותו רב גדול, שהרי בסופו של דבר גם הוא נצרך, לאדם אחר על מנת לבור לו דרך בה ילך, ומכאן קנה לך חבר.

הבדידות של אותו אדם עם כוח רב היא עצומה, הבעיות המונחות לפניו, האתגרים, בני אדם נחשפים נפשית, מחכים למוצא פיהו, קנה לך חבר. דווקא מאותו מעמד עליך להשקיע בקניין החבר, שלא תהיה בודד, שיהיה לך עם מי לחלוק, שיהיה מי שיוכיח אותך.

ולדון כל אדם לכף זכות. כולנו זכאים עד שיוכח אחרת. איך ניתן לדון במקרה זה לכף זכות?
אני נזכרת בשיעורי פילוסופיה באוניברסיטה העברית. הפנומנולוגיה מלמדת אותנו להשהות את השיפוט

ומכאן להתמודד בכאב. הכרה בכאב של כל המעורבים, ויש כאן צעירים שנפגעו יותר מכולם. אני קוראת לכולנו להמשיך ללמוד ולהעמיק וביחד עם זה לבחון להטיל ספק, ולזכור שכח ועוצמה משחיתים.

הומוסקסואליות ודתיות

זה שיש הומוסקסואלים דתיים ודתיות זה לא חדש, אבל העיסוק הגובר בכך פותח אפשרויות מעניינות.

מחד העיסוק בסרוגים ובמסרגה

ומאידך הקריאה הפסולה של הרב פרומן לשבת שבעה על בת לסבית.

האם ככל שהייצוג של ההומוסקסואליים הדתיים יהיה רב יותר בתקשורת כך הניסיון להשתיקם ולהרחיקם מהקהילה הדתית יגדל?

אני חוששת שכן ומקווה להתבדות.

בית מדרש לחברי כנסת

מה חושבים ח"כים חנין, אורבך, תירוש ואורלב על בית המדרש לחברי הכנסת?

תודות לח"כ זבולון אורךב, יו"ר הועדה לחנוך תרבות וספורט המארח את בית המדרש.

סייג לחכמה שתיקה

הכותרת הראשית בידיעות אחרונות היום: "בכיר בפרקליטות ...: חלק גדול מהשופטים הם חמורים".

קודם כל : סביר להניח שמי שטען את זה - ולא משנה באיזה הקשר - בעצמו שומר על נקיות המחשבה ורוגע באופן כללי בהתבטאויותיו. אני מקווה שהציניות עוברת כאן. איך אמרו חז"ל - בחכמתם כי רבה : הפוסל במומו פוסל ?

ואיפה? איפה שיקול הדעת של העורכים. זוהי ידיעה שראויה לכותרת הראשית !!??

מדובר בצטטה מפי פרקליט, מכובד ככל שיהיה, מרצה ככל שיהיה מוכשר, שבינה לבין מצב עובדתי לא ייתכן שום קשר אמיתי - אתם לא מבינים את ההבדל שבין אמירות "שיפוטיות " בעל פה מעין אלה לבין המילה הכתובה....??

חבר יאמר לי : מה אתה מתיחס לתקשורת בכלל ? אבל זה לא כך . למילה הכתובה יש השפעה אדירה על עיצוב דעת הקהל מאז ומעולם.

כבר זמן רב אני מסתובב עם ההרגשה שהחברה הישראלית נוהגת בדהירתה - אני לא יודע לאן - תוך התעלמות טוטלית מחכמת הדורות כפי שבאה לביטוי בפרקי אבות - ואף בניגוד לחכמה זו.

בתופעת משפטיצזית היתר אנחנו מתעלמים ונוהגים בסתירה למשנה הראשונה שבפרקי אבות : הוו מתונים בדין

ובסיפור הזה - בסתירה מוחלטת - לעצת רבי עקיבא : סייג לחכמה שתיקה (ג/יג). וראו עוד כמה וכמה משניות בפרקי אבות על מעלות השתיקה והזהירות המתחייבת בדיבור (א/יא א/יז)

שבת שלום

ג'ף גודמן

הכותב הוא עו"ד במקצועו

בני עקיבא

מעניין מה שקורה עם תנועת הנוער על שם רבי עקיבא.
ומרתק בעיני לראות כיצד קו פרשת המים קשור לגוף ולמגדר.
מקרה הקצה אינו חלוקת משאבים, אינו נסוב על סוגיות אמוניות, בטחוניות - אלא שירת נשים. הנושא הבוער ביותר בישראל 2010.

גדלתי על ברכי התנועה, כמה מזכרונותי הטובים ביותר וטובים פחות קשורים בה.
והמקום בו התנועה נמצאת היום כואב לי כאשה ואשת חינוך.
המחשבה שנערות בגיל העדין הזה מקבלות מסרים סמוים וגלויים שעצם נוכחותם היא פתיינית ועליהן להסתתר ולצמצם את קיומן מכעיסה אותי.
אילו יחסים בין גברים ונשים מבנה חינוך מהסוג הזה?


אני מקבצת מבחר לינקים לכתבות ורשומות בנושא.

דרור פויר ברשימות

תומר פרסיקו בעקבות דרור

במבי שלג מצוינת כתמיד

YNET מוסיפים רובד ותככים

חנה פנחסי התריעה על
המגמה הזאת כבר באפריל 2008

ומה אתן חושבות?

And Moses told his father-in-law וַיְסַפֵּר משֶׁה לְחֹתְנוֹ

I love to learn Parsha with a chabura (group) of people, where we just read the text carefully and discuss together without preparing in advance. It's great - things pop out at you that you never seem to notice when learning on your own. I highly recommend it.
Here's something I noticed this week in one such group learning session. At the beginning of Parshat Yitro, Yitro comes to visit Moshe because he has heard of all the miraculous things that God has done, specifically the Exodus from Egypt.
But then Shemot chapter 18, verse 8 tells us:

to tell this story over to a person who has already heard it! What can we learn from this?

1. The rumours of the miracles had spread to Midyan. Rumours have a way of spreading, as the Talmud in Sotah colourfully describes it, by gossiping women spinning tales by moonlight, or as the Talmud in Baba Batra says, simply things get around, "For the bird of the heaven shall carry the voice"
2. BUT you don't just want to rely on a rumour, it's important to check the veracity of it from someone who was there
3. When you hear a first person account it has an entirely different effect than hearing the generalities. This happens to us all the time - we hear of a disaster and it's just numbers: 250 killed in a plane crash, 50000 killed in an earthquake. Our brain registers, but our hearts remain untouched. But when we hear one individual story, tears come to our eyes. Yitro's reaction is one of rejoicing, but the word used ויחד is odd. The rabbis translated it as goosebumps - a powerful reaction of awe and wonder. To hear it from the horse's mouth so to speak, was almost to relive it. אינו דומה שמיעה לראייה - hearing is not like seeing. We see this also when Moshe is up Mt Sinai and the people are worshipping the Golden Calf below. God says (Shemot 32:7-8)

Go down; for your people, whom you brought out of the land of Egypt, have corrupted themselves;
They have turned aside quickly from the way which I commanded them; they have made them a molten calf, and have worshipped it,

So he knew about this - who would doubt the word of God? Yet only when Moshe SAW the calf and the dancing did his anger burn and he dropped the tablets.

The other angle we can take on Moshe's retelling is less about Yitro's need to hear and more regarding Moshe's need to tell the story over. When we tell a story over to an outsider, it helps us to understand what we have been through. It helps to organise our thoughts and may be cathartic, as in psychoanalysis. It makes a difference who we are speaking to also - here, Yitro was a powerful religious figure, also a leader, and Moshe could speak to him as a peer and share all of the emotions regarding everything he had just been through - including the hardship. I wonder how long that conversation took - perhaps they sat in a tent all day, eating Manna, smoking a nargilla, in one of those unforgettable ten hour conversations that make life worth living.
Perhaps that is also why Yitro was the one who a few verses later suggested to Moshe that he needed to lighten his burden. He most deeply understood what Moshe had been through and where he was at. This is an early example of coaching - a deep listening followed by advice to match where the person is!


And it is interesting that all this takes place just before the tremendous revelation at Sinai - an event which in Jewish consciousness takes its place in import alongside the Creation of the World. At the Creation, God speaks ten sayings, but there is really no one to talk to - God is saying them to Him/Herself.
לולא מסתפימא I would say, God is lonely.
Now at Sinai, God gets to "do a tikkun - have a healing experience" so to speak, when S/He can say ten things to 600000 people who are listening attentively. We all need to speak out our truth to another, and this is to be not alone.

Commentary
by Hyam Plutzik

(Once, when I entered the Holy of Holies to burn the incense, I saw the Lord
of all Hosts sitting on a high and exalted throne, and He said to me:
"Ishmael, my son, bless me." —The Talmud)

He is lonely then within the pale of the palace
The Enthroned Will, whose fingers must ever shore
The pitiful islands against the destroyer of all.

To guard the breath of the violet for its time
And Helen’s face, and the gay moment the sun
Touches the street in the town where children play.


To shape and reshape forever the crumbling substances
Yet see the ruin so quickly, the figurines
Wasting in air, the brush-strokes graying like ash
If only once out of the flow, the river,
To make the lasting, the perfect – O to create
What will endure for all the creator’s time.

Lonely, lonely in the pale of the palace.
Once there were others, rivals, Ammon or Zeus.
Brother or foe, to bring the blood to the face,

Or who fashioned himself a mate out of the ground,
For eternity, his paltry thousand years.
But to shape and reshape forever the dust, the dust.


III
And the desperate tricks, the man or the nation beloved.
The disguises: dream or fire or a cloak by the gate
Of an unknown city, beyond the candlelight's friendship,

Where the guard cries out who goes, and sees no thing
But the darkening sand and a desert bird wheeling
With the cry that a gull makes on an empty coast.

O he is lonely in the pale of the palace¬— The Enthroned
Will, whose fingers must ever shore
The pitiful islands against the destroyer of all.

And Moses told his father-in-law all that the Lord had done to Pharaoh and to the Egyptians for Israel’s sake, and all the hardship that had come upon them by the way, and how the Lord saved them.

Yitro's reaction is:

And Jethro rejoiced because of all the goodness which the Lord had done to Israel, whom he had delivered from the hand of the Egyptians.

It seems superflous for Moshe

תגובה ל"יום עצוב לדמוקרטיה...."

(תגובה לרשומה של שלומית נאור)

אני לא בטוח שזה יום שחור לדמוקרטיה. למה אנחנו מצפים ? לשנות בכוח את העולם החרדי ? להוציא אותו - אנחנו - בני אנוש - בכוח מ"חשכת מצרים" בנושא הזה ? בחוק לאסור פועל יוצא מהשקפת עולמם ? דמוקרטיה היא עולם ערכים שלם - עולם שבנקודות מסוימות סותר את עולם החרדי - לא את העולם היהודי הרחב .


אחד הערכים היסודיים בדמוקרטיה הוא ההבנה של מגבלות הכח , מגבלות היכולת של הרוב לכפות דעתו על המיעוט ובמיוחד מגבלות מה ניתן לעשות באמצעות חקיקה.


שאלתי עצמי עם הייתי מגיב אותו הדבר אילו היה מדובר באפלייה על רקע גזעני ותשובתי היתה שלילית.
לא הייתי משלים בשום צורה ואופן עם אפלייה גזענית.


כיצד זה מתיישב עם אפלייה על רקע מגדרית ?


צריך עיון מבחינתי.


נשים מלאו תפקיד מכריע, על פי המדרשים, ביציאת מצרים. אולי אנחנו צריכים לסמוך על צבור נשות העולם החרדי, שעם הזמן ובמהרה בימינו הן תגאלנה את הצבור החרדי כולו בנושא זה ? ואולי , אם זה לא יקרה, אולי אנחנו צריכים לסמוך על אותו ציבור של נשות עולם החרדי ולהקשות על עצמנו ? שמא אין מדובר ב"חשכת מצרים" ?

יום עצוב לדמוקרטיה הישראלית

מתוך עיתון הארץ

שר התחבורה, ישראל כץ, אמר היום (ראשון) בדיון בבג"ץ בנושא קווי המהדרין, כי הוא יאפשר הסדרים וולונטריים לנסיעה בקווי המהדרין, אולם מדינת ישראל אינה יכולה למסד ולקבוע הפרדה בין גברים ונשים בתחבורה הציבורית.

בתשובת המדינה לעתירה שהגישו המרכז לפלורליזם יהודי וקבוצת נשים נגד משרד התחבורה, אגד ודן, אמר השר כץ כי על פי החלטת השופט אליקים רובינשטיין מינואר 2008, המדינה מתבססת על ההנחה כי אין פסול באוטובוסים שבהם יש הפרדה הבאה להיענות לצרכי הציבור החרדי, אך לא ניתן לקבע זאת בחוק.

השר כץ סבור כי יש לאפשר למפעילי התחבורה הציבורית לתלות שלטים מכווני התנהגות שיהיה בהם משום הסבר ובקשה מהנוסעים לשבת בהפרדה בין המינים, תוך קביעה לצד בקשה זאת, כי אין חובה לעשות כן.

השר כץ הדגיש עוד כי יש להילחם נחרצות בתופעה של אלימות כלפי הנוסעים והנוסעות בקווי המהדרין, כמו גם בהפרות סדר והנחה את הגורמים המקצועיים במשרד לגבש תוכנית מקיפה להילחם באלימות.

רשימת הקווים שבהם תינתן למפעילות התחבורה הציבורית האפשרות לקיים הסדר של הפרדה היא רשימת הקווים הפועלים כקווי מהדרין. בסך הכל, 56 קווים הפועלים ב-28 יישובים וכוללים 2,108 אוטובוסים ביום. רוב הקווים הינם בינעירוניים ו-7מהם עירוניים. הקווים, משרתים לרוב את הנוסעים מהמגזר החרדי ומקשרים בין נקודות מוצא ויעד שיש למגזר החרדי זיקה אליהן.

הרב שמעון שטרן, דובר "ועדת הרבנים לענייני תחבורה" בירך על החלטתו של שר
התחבורה. חברי הוועדה נפגשו במרוצת השבועות האחרונים עם השר כץ בטרם גיבש את תשובתו לבג"צ. "השר בהחלט הפגין יחס ראוי לציבור החרדי ומבין את צרכי הציבור. חשוב להגיד שכל נושא של קווי המהדרין איננו ומעולם לא היה כרוך בכפייה. המאבק שניהלו נגדנו היה מיותר. 15 שנה פועלים קווי המהדרין על מי מנוחות, עד שהגיעו כמה פרובוקטורים למטרות קיטוב והסתה".

הרב הוסיף כי העסקנים החרדים מקבלים חיזוקים גם מנוסעים שאינם דתיים, ולשאלת "הארץ" על פניות רבות שהגיעו מנוסעים חרדים, המתנגדים להפרדה, אמר שטרן: "אין כאן כפייה. כל אחד יכול לשבת איפוא שהוא רוצה. הדבר היחיד שאנחנו מבקשים נוגע לאוטובוסים שבהם רוב הנוסעים הם חרדים ושם אנחנו מבקשים שהנוסעים יוכלו לעלות משתי דלתות נפרדות ומבלי שהרדיו יופעל באוטובוס".

בתגובה להחלטה אמרה שלומית נאור, סמנכ"ל מליץ ויו"ר רשות בתי המדרש: "זה יום שחור, לא רק לנשים אלא לחברה הישראלית אלא לחברה הישראלית כולה. חברה שלא יכולה להתמודד ם נוכחות נשית בתחבורה הציבורית, תמצא את עצמה מדכאת נשים בכל תחום ציבורי. זו פגיעה, במשפחות ובערכי היהדות".

האח הגדול

לעיתים התפקיד אותו אני ממלאת כיושבת ראש רשת בתי המדרש מפתיע אותי.
פתאום דמות מהעבר מתקשרת ומפצירה בי להטמיע תכנים חדשים, חברים מתנועות הנוער יוצרים קשר כי ראו תמונה שלי בעלון שבת.
הפתעות נעימות

דבר לא הכין אותי לבקשה של משרד יחסי הציבור שלנו לכתוב על האח הגדול.
מה לרשת בתי המדרש ולאח הגדול?
מה עוד
אין לי טלויזיה וגם כשהיתה לא צפיתי באח הגדול.
ומוזר. כי בימי בלונדון הייתי מכורה, קשות, לאח הגדול

אבל אין ברירה, ולכתוב צריך.

הנה התוצאה

בוב דילן לכבוד ט"ו בשבט

Flowers on the hillside blooming crazy

Crickets talking back and forth in rhyme

Blue river running slow and lazy

I could stay with you forever

And never realize the time.

Bob Dylan in You're Gonna Make Me Lonesome When You Go

פרחים פורחים בטירוף על מורדות הגבעה

צרצרים משוחחים בחרוזים

נחל כחול מתנועע לו לאיטו

איתך יכלתי להשאר לנצח

בלי לשים לב כלל לזמן

לשמיעת השיר לחצו

http://www.youtube.com/watch?v=12ePBNdtf0c&feature=related

ט"ו בשבט שמח !

קשת בירושלים

יום שלישי בבוקר
גשמים ורעמים וברד
ובתחנת האוטובוס העגומה בדרך חברון
למדתי שאם רק ארים ראשי מעל טרדות היומיום ואפרוריות כלי הרכב הנתונים בפקק
ומבטי יפליג אל על אוכל לראות את

הקשת.



בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, זוֹכֵר הַבְּרִית וְנֶאֱמַן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּם בְּמַאֲמָרוֹ.

למה נפלו פניך? When our face falls

I've spent quite a bit of time with the story of Cain (I won't call it "Cain and Abel" here, because the brothers undergo different challenges - the challenge of failure is not the same as the challenge of success), and I think it's amazing. This is the first time in the Torah that we get to see a human whirling giddily in the eye of a storm of emotions: Anger, jealousy, frustration and more.

Bereshit 4 verse 6 sets out two of these emotions plainly:

"And the Lord said to Cain: Why are you angry, and why has your face fallen?"

Why is God asking these questions, when the answer is obvious? Clearly God wants to draw Cain's attention to two emotions inside him - two different emotions, each of which has its own pulse and requires its own processing mechanism.

Leaving aside "Why are you angry?" let's think about "Why has your face fallen?" This sounds a lot like sadness, even depression. When we are depressed our mouths turn downwards, our eyes look down, our very being seems to drag into the ground as if we have arrived on a planet when gravity is ten times our own.

And what happens when we look down? What might we miss? When people speak to us, we will not look them in the eye. We will miss the -face-to-face, soul-to-soul encounter possible every time we converse openly and directly with another. God says, "Cain, look up, talk to me. Let's communicate, don't build walls. Raise your face to me." Just as in the priestly blessing, we are blessed "May the Lord lift His countenance to you and grant you peace," perhaps God too wants our countenances lifted to Him/Her, with openness and welcome.

And what else happens while we look down? Absolutely everything! But we don't see any of it. Amazing opportunities whizz right by our ears and we don't even notice. Life is full of doors opening and abundance coming our way; every moment brings its riches. But we are so busy looking down, nose to the grindstone, that we don't even notice.
Look up, dear human! And grab it while its hot!

Wild Geese by Mary Oliver

You do not have to be good.
You do not have to walk on your knees
for a hundred miles through the desert, repenting.
You only have to let the soft animal of your body
love what it loves.
Tell me about despair, yours, and I will tell you mine.
Meanwhile the world goes on.
Meanwhile the sun and the clear pebbles of the rain
are moving across the landscapes,
over the prairies and the deep trees,
the mountains and the rivers.
Meanwhile the wild geese, high in the clean blue air,
are heading home again.
Whoever you are, no matter how lonely,
the world offers itself to your imagination,
calls to you like the wild geese, harsh and exciting--
over and over announcing your place
in the family of things.