Mindful Matzah

Until now I was aware of only two kinds of eating in the Jewish calendar - not eating i.e. on fast days, and eating a lot as part of a mitzvah, on Shabbat/Yom Tov and especially Purim (also on erev Yom Kippur it's a mitzvah to eat).

But now I see that Pesach is a third way - a week of simple food, avoiding all those baked goods we like to eat, a week when the food is different and it draws our attention to how and what we eat. The point is not to imitate our usual fare with Pesach bread rolls and Pesach bizzli but to see what happens when things are different, when we lack the usual variety of consumer products. Mindful eating.

Which is why, much as I dislike the whole kitniyot thing, it actually serves a purpose at least in Israel, as it severely limits what you can buy in the supermarket; which keeps up the spirit of limited diet on Pesach. Food for thought?

Chag sameach.

ושאינה יודעת מה לשאול

אני בחופש כבר שלושה שבועות, וזו הפעם הראשונה מזה הרבה שנים שאני לא מלמדת לקראת פסח, לא מעבירה שיעור ולא מנחה לימוד הקשור לפסח.

אמנם הצטלמתי לאתר מאקו לסרטונים שיעלו במהלך החג העוסקים ביציאת מצרים ובפסח, אבל בשבוע שבועיים לפני החג הייתי עסוקה בכתיבה של חומרים אישיים, לא בית מדרשיים, ולא העמקתי בלימוד.
ומצד אחד זה קשה לי.

חסרה לי ההכנה הנפשית - תורנית לקראת החג. ללמוד כמה הלכות, להעמיק בסיפור יציאת מצרים, לחדש לעצמי לקראת ליל הסדר.

ומצד שני זה מקרב אותי למקום של ענווה. של היכולת האמיתית והכנה לשמוע וללמוד מאדם אחר. שהרי אין לי תובנות משלי, אין לי ידע חדש או קודם.

שהרי השנה לא שיננתי ולא העמקתי לקראת החג ממש, ומה שלמדתי לפני חודש שקע בי ונהפך לזיכרון ואינו הדבר עצמו.

ואולי זה חלק מלב העניין של פסח, שסיפור יציאת אינו זיכרון של דבר שהיה, אלא הדבר עצמו, שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים.

ולא לחשוב על אחרים שיצאו, אלא אנו ממש יצאנו ממצרים.

אני מרגישה שאינה יודעת לשאול, ואיני יודעת מה לשאול ואני מחכה שמישהו יבוא ויפתח לי דלתות חדשות אל תוך חג הפסח. שהרי איני רוצה לצאת ממנו כפי שנכנסתי, שאם כך מה הטעם בחציית הים?

חג כשר ושמח

כל שלא אמרה - דרשה נשית לקראת "סדר נשים"

השבוע יתקיים בשדרות, סדר נשים של מרכז יעקב הרצוג. בסדר נקרא הגדה שנכתבה ע"י נשים וכולה דרשות מנקודות מבט נשיות על ההגדה המוכרת לכולנו. את הרעיון וההשראה לערב זה קבלנו מחברותינו ב"ניגון נשים" במדרשה באורנים.

והנה מה שכתבתי אני להגדה:

כל שלא אמרה שלושה אלו לא יצאה ידי חובתה ואלו הן: דג, אגוז ותפוז


דג על שום מה? על שום שנאמר: "וידגו לרוב בקרב הארץ", ואלו הן הנשים שמביאות פריון לעולם, ופריונן אינו רק פריון שבגוף אלא גם פריון שברוח, שרוחן פורה ומביאות גאולה לעולם שנאמר:
דרש רב עוירא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים. שנאמר: אם תשכבון בין שפתים (תהלים ס"ח, י"ד)... וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה שנאמר זה אלי ואנוהו" (תלמוד בבלי, סוטה י"א ע"ב).
ובזכותו של דג זה יזכו הנשים כולן לפרות בבשר ולפרות ברוח כנשות בני ישראל במצרים, ולהביא גאולות לעולם.


אגוז על שום מה? על שום צורתו שנדמית למוחו של אדם, לומר מה אגוז זה שאנו אוכלות שחומרים מחיים ממלאים את כולו וטעמו כטעם גן עדן, כן מוחנו מלא במחשבות מחיות שכטעמן זוכים צדיקים לטעום בגן העדן, ואין אנחנו רשאיות להסתיר מחשבות אלו בעולם הזה, כדי שיזכו אותנו ואת קהילותינו להגיע לעולם הבא. שנאמר: אֶל-גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל; לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים (שיר השירים ו/יא), נשים המגלות את שבגינת האגוז שלהן, גורמות לנחלים שיזרמו, לפרחים שיפרחו ולפירות שיבשילו.


תפוז על שום מה? על שום אותו רב בגלות אמריקה, שבימים רחוקים שבהם נפקד קולן של נשים מבתי הכנסת ואפילו בבתי הכנסת של אחינו הרפורמים, ולא היו משמשות בקודש בבתי הכנסת כלל, ואותו הרב שלא רצה לשנות ממנהגו הכריז: אין מקומן של נשים בקדמת בית הכנסת כשם שאין מקומו של התפוז בליל הסדר. על כן גזרו חכמותינו שיונח תפוז באמצעו של שולחן הסדר לומר לכולנו, מה תפוז זה מצא את מקומו בשולחן הסדר, אף אנו ובנותינו בנות בנותינו נזכה למצוא מקומנו בבית הכנסת, ובכל אתר ואתר, ומוחנו הטוב ופריוננו המבורך יברכו את באי בית הכנסת ובאי העולם, ונאמר אמן.

The Bearable Lightness of Being

Midrash Tanhuma on Ki Tisa:

Since he came down and approached the camp and saw the calf, the written letters flew away from them and were found to be heavy on Moshe's hands, immediately (Exodus 32:18) "And Moshe's anger burned and he threw the tablets out of his hand"

Interesting. A bunch of letters chiseled into the stone allowed Moshe to be able to carry these huge stone tablets . In their absence, the tablets just became lumps of stone and Moshe dropped them (the Midrash changes our understanding of the verse that Moshe flung them down in anger; but see discussion here)

I see this Midrash as a metaphor for life. The tablets are our lives, with all of their challenges and burdens. The letters, our spiritual life - Torah learning, awareness and mindfulness, prayer and service of G-d. If we invest in keeping those letters nice and sharp, they can carry our lives for us and we can feel light and clear at every moment. If we let them drop and fade, whether out of laziness, anger or pain, we risk life becoming a heavy burden to schlep around. That's been my experience, anyway.

It reminds me of the Hassidic tale of the man who hitched a ride on a wagon. The man sat there with a huge bag on his knees. The driver said: "Why don't you put your bag down on the floor?" The hitchhiker replied: "You've been kind enough to take me, I don't need you to take my bag as well."

I think we can drop our bags - our baggage - and trust that if G-d can carry everything else, G-d can carry our bags for us too. We're not being helpful when we schlep all that stuff around, just foolish.

ספיחים ממגילת אסתר

משום מה השנה משך את תשומת ליבי פרק ו' במגילה, פרק הלילה, וכך כתוב בו:

א בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. ב וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל-בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. ג וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה-נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל-זֶה וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו לֹא-נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר. ד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מִי בֶחָצֵר וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית-הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת-מָרְדֳּכַי עַל-הָעֵץ אֲשֶׁר-הֵכִין לוֹ. ה וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יָבוֹא. ו וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי. ז וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל-הַמֶּלֶךְ אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. ח יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ-בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ. ט וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל-יַד-אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים וְהִלְבִּישׁוּ אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל-הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. י וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר קַח אֶת-הַלְּבוּשׁ וְאֶת-הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה-כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ אַל-תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. יא וַיִּקַּח הָמָן אֶת-הַלְּבוּשׁ וְאֶת-הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת-מָרְדֳּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. יב וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ. יג וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל-אֹהֲבָיו אֵת כָּל-אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא-תוּכַל לוֹ כִּי-נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו. יד עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת-הָמָן אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשְׂתָה אֶסְתֵּר.

חשבתי הרבה על הלילה ההוא, חשבתי הרבה על לילה. הלילה - כמו "הלילה ההוא" - הוא זמן אחר, זמן שהדברים מוקצנים בו, זמן של טוב ורכות, כמו הרכות וההתחשבות שיוצאת פתאם מהמלך האגואיסט הזה, אחשוורוש, כאילו לפתע ליבו ועיניו נפתחים אל אחרים שגמלו איתו טוב. אבל הלילה הוא גם זמן של רוע, זמן של פחד מפני הרוע, מפני ה"המןים" הרעים שמנצלים את הלילה כדי לחרוש מזימות.

כאילו החשכה מאפשרת להתחמק מהמציאות, ממידת הדין, לטוב ולמוטב, החשכה מעמעמת את המציאות הקשה של היום ומאפשרת לטוב לצאת ללא חשש, אך היא גם מאפשרת לרע לצאת ללא חשש.

אז בלילה ההוא היה מפגש אירוני כמעט, בין טוב לא צפוי לרע, שהיה קצת יותר צפוי.

פעמים רבות הלילה מבלבל אותנו, גורם לנו להאמין שהמציאות אחרת לחלוטין, מאפשר לנו לעשות את מה שאין לנו אומץ לעשות ביום. ולעיתים כשמאיר הבוקר, האור החזק של היום הופך את אירועי הלילה ומחשבותיו להזיה, אור היום מגלה לנו שבלילה חשבנו מחשבות שווא ולפעמים גם עשינו מעשי שווא, מיותרים. האור המלא מאפשר לנו לראות את כל מה שהסתיר הלילה.

אבל אותו לילה, "ההוא" של מגילת אסתר, היה לילה של מהפך, של שינוי. דווקא בלילה חזרו סדרי החיים ההגונים למסלולם, בשעות היום של שושן הבירה התאפיינו  במציאות קשה, בה רוע בלתי נסבל או מוסבר ניהל את חייהם של אנשי "הודו ועד כוש", ואיים על יהודי אותן מדינות, המציאות הוכתבה ע"י מלך כאוטי ויועץ רשע. אבל בלילה חל שינוי: המלך הפך לפתע להיות הגון וטוב, וכמעט בלי משים העמיד את סדרי העולם על מכונם: הטוב (מרדכי) רוכב על הסוס, והרע (המן) משרת אותו. כך, היינו רוצים להאמין, צריך להתנהל העולם. הלילה החזיר את הסדר הנכון הצודק, ולשמחת כולנו, הלילה ההוא בישר את השינוי, את חזרתו של הסדר החברתי התקין בממלכת אחשוורוש.

אולי מגילת אסתר מבקש להחזיר לנו את האמון בלילה ובכוחו, לחזור ולהאמין, שלא תמיד אור חזק ובוהק הופך את המציאות לטובה יותר, נכון שהחושך עלול להסתיר מאתנו את חורשי הרעה של העולם, אבל לעיתים הוא גם עשוי להסתיר מאתנו את חורשי הרעה שבתוכנו, וכך קולות הביקורת הפנימיים מוחלשים ולרכות הטובה מותר לצאת, ולתקן את העולם.

Haman the Ungrateful

As R Shalom Arush points out, Haman's evil lies in his not being satisfied with his life. Haman says in Esther 5:13:

וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ

Yet all this avails me nothing, so long as I see Mordecai the Jew sitting at the king’s gate.

Haman had so much - supportive wife, many children, friends, high position, wealth, but he cared about none of it because he was eating himself up alive over another person. This is the essence of Amalek. Being ungrateful means you are seeing daily miracles and scoffing at them, belittling - which is what Amalek, Haman's ancestors, did after the miracles in Egypt.

My friend Mosheh Givental pointed out to me that we Jews go by three names: עברים - meaning we are boundary-crossers; ישראלים, we are Godwrestlers; and יהודים, we are thankers - Jew coming from Judah, whose name came from his mother's decision to stop pining after Jacob's love, after her lack, but thank instead for what she had.
The person known most prominently as the יהודי in the Tanach is Mordechai. Mordechai the grateful (though I don't know if we necessarily see this trait explicit in the megillah - what do you think?)

Hold him up against Haman the Ungrateful and contrast.

The joy and gratitude of Purim prepares us for the דיינו of Pesach. And that is freedom - where no matter what happens in our lives, we hold on to our inner practice of gratitude.