החידון

חן טננבאום, בינ"ה

ט"ו בשבט עבורי תמיד יהיה – החידון: שלושים מינים של פרחי בר וענפי עצים בצנצנות זכוכית בחדר עם ריחות פורמלין.

זו הייתה המסורת אצלנו בבית הספר (הקיבוצי)– לזהות כמה שיותר צמחים על פי העלים והפרחים. זה היה הרגע להראות מה למדת בחודשים של אימונים – טיולים בטבע עם המורה רבקה הצרודה שהיה לה אוסף של נחשים מפוחלצים ושאהבנו כל כך.

סיפן התבואה

ביום החג נכנסה כל כיתה בתורה  לחדר הטבע, כשכל ילד אוחז בידו דף משוכפל בריח דיו סגול על לבן. לאט לאט עוברים בין הצנצנות ומנסים להיזכר – אלקנת הצבעים או לשון הפר? סירה קוצנית או קידה שעירה?  הסברים צרודים ואבחנות מלומדות מתרוצצים בראש. השיניים נושכות את העיפרון. מה עדיף – להשאיר שורה ריקה, או לנחש ניחוש פרוע?

בסוף היום היו מתפרסמים על לוח המודעות שמות הידענים הגדולים. למיטב זכרוני, שמות הפותרים, היו חוזרים על עצמם מדי שנה, אבל זה לא גרם לשאר להפסיק לנסות.

פשתנית שעירה וקחוונים

בכל שנה, מכיתה א' ועד כיתה ח', היו מוצגים אותם שלושים צמחים (ואני, שנפשי נקשרה באותם פרחים צנועים, כעסתי על אבא שלי, הגנן, שנהג לכנות אותם "עשבים"). מעולם לא הצלחתי לזהות את כולם. אבל עד היום, כאשר אני מטיילת עם בני ומראה ואומרת "הנה כרוב החוף! הנה נזמית לופתת!" עולה באפי ריח פורמלין.

הצילומים מאתר פיקוויקי, ד"ר אבישי טייכר

כי האדם עץ השדה

חגית ברטוב, אתר מדרשת (הרשימה פורסמה בבלוג זה לפני שנה)

בימים האחרונים אני חושבת הרבה על המילים האלה, על הדימוי הזה: " כי האדם עץ השדה".
הרי במקור הן נאמרו על דרך הניגוד, בסימן שאלה:

דברים פרק כ':

יט כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל  וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. כ רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ:

כלומר - עזבו את העץ - המלחמה שלכם היא עם בני אדם, לא עם עצים. עץ השדה אינו אדם.

מלחמה מתרחשת בגלל שבני אדם נלחמים על טריטוריה, הם זקוקים או חושבים שהם זקוקים לטריטוריה גדולה יותר מהטריטוריה שבה הם יושבים, שבה נמצאים השורשים שלהם.

אולי גם עצים נלחמים, אולי גם הם הורגים אחד שאת השני; כששני עצים נאבקים על אותה אדמה, על אותם מקורות מים, והעץ החזק ינצח, תמיד. אבל בני אדם רוצים יותר, תמיד יותר ממה שיש להם; אדמה וכסף וכבוד ואהבה.

בניגוד לעץ שפשוט מתקיים בעולם בלי לחשוב על אינטרסים, בלי לחשב חשבונות של כדאיות בלי להעלב או להתרגש, בני אדם כמעט תמיד, כך נדמה, פועלים מהאזור הזה של האינטרסים, של הכדאיות של הריגוש והעלבון. (וכן, גם במשפחה, אפילו בהורות, יש משהו מהמקום המסוכסך המסובך הזה).

העץ לא נותן לנו פירות, או צל או חומר בעירה, יש לו פירות וצל וחומר בעירה שאנחנו לוקחים. אין לו עניין בנו או ברצונות שלנו. הוא פשוט קיים. לא מחפש איך לממש את עצמו, איך לגלות את עצמו, איך לשנות ולתקן את העולם.

העץ הוא תמונת ראי שלנו, אולי הוא הפנטזיה המודחקת שלנו; להיות כמוהו, כמו עץ, להניח לכל הרעש האין סופי הזה שמפריע לנו להיות, רעש האהבות והשנאות, רעש השאיפות והשינויים, רעש המוות המתקרב. להניח לכל אלו ולהיות סתם כך, לא לשאוף למעלה או לצדדים, פשוט לצמוח לשם במקרה, או לא. ממש לא חשוב.

נתן זך כתב:

אהבתי וגם שנאתי

טעמתי מזה ומזה

קברו אותי בחלקה של עפר

ומר לי, מר לי בפה

כמו עץ השדה

אפשר להתפלא על נתן זך שמסיים את הבית במילים "כמו עץ השדה" , הרי הוא יודע שלעץ לא "מר" באדמה, להפך, "פיו" נהנה מהאדמה וממה שיש לה להציע. נדמה לי שנתן זך ניסה להגיד כאן משהו אחר, האדם אינו כמו עץ, אבל הלוואי והיה: הלוואי והייתי כמו עץ השדה, ולא הייתי טועם לא אהבות ולא שנאות, ובלבד שהמוות או פחד המוות לא היה מר כל כך, שתודעת המוות לא הייתה מבלבלת כל כך, משתקת כל כך, מערבבת כל כך את המציאות והדימיון, את ההכרחי עם הנחשק.

לפעמים אנחנו רוצים להיות כמו עץ השדה, אבל אז, איך נוכל לאהוב?

לחצו  כאן לשמיעת השיר "כי האדם עץ השדה", בביצוע מרגש של רוני איש-רן, באתר הפיוט

עת לעקור נטוע

 עינט קרמר,

מנהלת "טבע עברי" אחריות סביביתית יהודית

(הרשימה התפרסמה בעבר באתר בית אבי חי)

פרולוג: 

עת לעקור נטוע.

אפילו המילים האלה עושות לי צמרמורת...

עת לעקור?

איפה הסביבה, איפה הציונות,

מה עם  הדרישה המוצדקת- 

לטעת, לטעת לטעת.

אנו באנו ארצה

לבנות ולהבנות בה

ואני (וקהלת) מבקשים לעקור נטוע?

אבל בכל זאת בחרתי לדבר על נטיעות שצריך לעקור.

בחרתי , כי חשבתי על הנסיך הקטן של אנטואן דה סנט-אכזופרי, או יותר נכון, עליו ועל הפלנטה שלו :

פרק ראשון – גם זרעים רעים שולחים זלזל אל עבר החמה:

"למדתי שבפלנטה של הנסיך הקטן, כמו בכל הפלנטות, יש צמחים טובים וצמחים רעים. עקב כך, יש זרעים טובים שמקורם בצמחים טובים, וזרעים רעים, אשר מקורם בצמחים רעים.

אבל הזרעים הם בלתי נראים לעין. הם ישֵנים עמוק בתוך האדמה, עד אשר אוחז באחד מהם רצון להתעורר. אז הזרע הקטן מתמתח ומתחיל בהססנות לשלוח זלזל קטן לעבר החמה. אם זה נֶבֶט של צנונית או שיח ־ ורד, יש להניח לו לגדול כאוות נפשו. אבל אם זהו צמח רע, יש לעקור אותו מוקדם ככל האפשר, מיד ברגע שמזהים אותו".

בפלנטה שלנו, ארץ, כמו בכל הפלנטות, ישנם צמחים טובים וצמחים ורעים. שניהם זורים זרעים לרוח, הנובטים בקרקע פוריה. בעודם שתילים רכים הם נוטים להדמות זה לזה ולהתחלף זה בזה.

כדוגמה קונצנזואלית ניתן לקחת תוכנית שאכן בוטלה – תוכנית ספדי לבניית 20,000 יחידות דיור בשטחים הירוקים שממערב לירושלים. כנטע רך במפות התכנון יכולה תוכנית שכזו להדמות  ל"צמיחה" או אפילו ל"פיתוח הארץ , דבר שיוביל לטיפוח השתיל הרך תחת ידיה האוהבות של המדינה עד העץ (האמיתי) האחרון.  כך גם קניונים ומרכזי קניות הנבנים בארץ בכל חלקה טובה (לנטיעה) המתחלפים לעתים  ב"שפע אינסופי". כך גם  פרסומות ומנגנוני אשראי המעודדים אדם לקנות דברים שהוא לא צריך בכסף שאין לו , ומידמות, בעודן בעריסת הטלוויזיה, ל"אפשרויות בלתי מוגבלות".  ואלו רק דוגמאות מעטות מני רבות.

תכנית בנייה, מרכז קניות ופרסומות. צמיחה, שפע , אפשרויות . כוחם של הזרעים הרעים טמון בהידמותם לחלומנו הכמוס ביותר- החלום לזכות בשפע אינסופי.

פרק ב' – הכדור הוא עגול וסוף הוא לא תמיד התחלה.

היו כמה זרעים נוראיים בפלנטה שהיא ביתו של הנסיך הקטן - היו אלה זרעי באובב. קרקע הפלנטה היתה מלאה בהם. אם מאחרים לטפל בעצי הבאובב, לנצח אי אפשר עוד להיפטר מהם. הם מתפשטים בכל רחבי הכוכב, שורשיהם חודרים את מעבה האדמה, ואם הפלנטה קטנה מדי ועצי הבאובב רבים מדי, הפלנטה מתבקעת לבסוף לרסיסים.

השפע המדומה, המתפשט בכל רחבי העולם  (המערבי לפחות) , משפיע באופן הרסני על נפש האדם ועל התנהלותו בעולם, ומעמיד בסכנה את קיום השניים.

על הסכנה הקיומית מתריעים רבים וטובים המניפים מעל ראשנו את גרזן  הקטסטרופה העולמית. משאבי העולם, כך הם מתריעים , סופיים, וניצולם בקצב הגדול מקצב התחדשותם הטבעי  מסוכן. ייצור אינטנסיבי של מוצרים ההופכים לפסולת כמעט עם קנייתם, גידול שיטתי של חיות למאכל, ריבוי כלי רכב פרטיים,  כל אלו גורמים  לזיהום האדמה, האוויר  והמים  ולהגברת אפקט החממה המאיים לשנות את האקלים בעולם כולו. אכן,  הפלנטה שלנו גדולה משל הנסיך הקטן, אבל לא גדולה מספיק לכל מה שאנחנו מעמיסים עליה.

על נפש האדם כמעט ולא מדברים. מה קורה לנפש האדם כשמשדרים לו ש"הכל אפשרי" אבל החוויה העמוקה שלו היא אחרת?  כשבאופן שיטתי ממעיטים את דמותו מ"צלם אלוהים" לצרכן?  כאשר מכל עבר קוראים לו  "תחמוד!"?   

כוחם של הזרעים הרעים טמון בהדמותם לחלומות אמיתיים של האדם, חלומות של מלאוּת, של שפע, של צמיחה ושל התחדשות. דמיון זה מעודד את האדם להעניק להם מכוחו, לגדל ולהאדיר אותם, מבלי לשים לב שככל שהם גדלים, דמותו מתמעטת. סופם שהם מבקעים את הפלנטה. סופו , שהוא הופך למשרתם, המשקה אותם בלשד חייו. 

פרק ג' - זה עניין של משמעת
זה ענין של משמעת", הסביר לי הנסיך הקטן אחר כך. "לאחר שמסיימים את רחצת הבוקר, יש לדאוג בקפדנות לנקיון הפלנטה. יש לעקור באדיקות את כל שתילי הבאובב, ברגע שאפשר להבדיל בינם לבין שיחי ורד, שנראים דומים להם כשהם צעירים. זו מלאכה משעממת", אמר הנסיך הקטן, "אבל גם מאד קלה".

הדרך לזיהוי ועקירת השתילים המדומים  עוברת דרך הבנה כי השפע, המלאות וההתחדשות הינם חלק מצלם אלוהים שבאדם  ועל החפץ בהם להגדיל את הצלם ולא למעט את הדמות.  

בנפש האדם שוכנים, לצד  הכוחות ה"כובשים" הקוראים להתפשטות , ניצול ורדייה  (ומבוטאים למשל בבראשית א' 29  בברכת ה' לאדם "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה") , גם כוחות "מצמצמים" הקוראים לענווה, לריסון, ולהתאפקות. כוחות אלו מבוטאים בבראשית ב' 15 שם מביא ה' את האדם לגן העדן "לעבדה ולשמרה" ומזמינים את האדם לקחת אחריות על העולם אל מול בוראו.   

בדורנו שלנו,  ישנה חשיבות עליונה להביא את כוחות האיפוק, הריסון והאחריות  לידי מימוש, ולהחזיר את האדם, ואת העולם לאיזון. או אז, מלאכת זיהוי ועקירת השתילים המדומים הופכת אולי למשעממת, אבל גם למאוד קלה.   

וההמשך, כדברי הנסיך הקטן, זה עניין של משמעת.   

פוסט על פוסט ציונות

בשמת חזן, במאית תיאטרון, סופרת ומנחת בית מדרש לאמנים,

מתגוררת בניו יורק בשנים האחרונות עם משפחתה

ארוחת בוקר ומטלות – חליבת עזים, הוצאת קומפוסט, השקיה

עבודת שדה

ארוחת צהרים

עבודת בית – עבודה במשרד, במטבח, אחזקה שוטפת, מתקנים

לימוד – מגוון נושאי יהדות, איכות הסביבה ואקולוגיה

ארוחת ערב

אסיפה קבוצתית

נשמע כמו סדר יום אופייני של מתנדבים בקיבוץ? או מנשר ממחברת אבודה של חלוצים שהקימו את הקיבוץ הדתי? ובכן – לא. זהו סדר יומם של צעירים יהודים אמריקאיים שבוחרים להשתתף בתוכנית "אדמה" במרכז איזבלה פרידמן בקונטיקט. חלק מהמושגים המופיעים למעלה מתורגמים במקור לאנגלית אך חלקם מופיע במקור באותיות לועזיות – והמילים בעברית. תוכנית "אדמה" הוקמה ב - 2003 ומסמלת אולי יותר מכל את הדור החדש בקרב יהודים צעירים בארה"ב המחוברים למורשתם ובאותה מידה חשים מחוברים למולדתם – אמריקה, ולחזון גלובאלי של תיקון עולם.

ואני תוהה מה זה אומר על היחס שלהם לישראל ומה חשיבותה, אם בכלל וכיצד זה מגדיר את הצורך ו/או את הקשר למולדת .

בערב ט"ו בשבט שהפך בראשית הציונות לחג המסמל את הקשר לארץ ישראל, מעניין להתבונן על התופעה הזו, המשחזרת במובנים רבים את תקופת החלוצים שלנו, בגרסה משופרת אפילו, רק באמריקה.

ירוק הוא השחור החדש. אקולוגיה היא שם קוד לעדכניות ואורגאני מוכר טוב יותר. זו עובדה משמחת. העולם מכיר בסכנות של ההתעלמות מההתחממות הגלובאלית. סוף סוף זה נכון פוליטית לטפל בנושאים הללו, גם בקרב הצעירים היהודיים.

החשיבות של האדמה נעשית ברורה. הכמיהה לראות פרח נובט ולא רק לקנות אותו בחנות הפרחים, היא כמיהה פשוטה וחשובה, והרצון לגדל ירקות ולאכול אותם הוא רצון טבעי. יהודים אמריקאים צעירים קשורים באופן טבעי וברור לאדמה עליה גדלו. וטוב שכך, כנראה.

אבל הם לא מסתפקים בקרבה אל אדמת המולדת שלהם אלא מנסים לתהות האם בתוך כל אלו יש רלוונטיות בחווה היהודית הזו באמריקה למצוות התלויות בארץ.. ידיד שלי המכהן כרב בארצות הברית, סיפר לי שפנו אליו צעירים מ"אדמה" ושאלו להוראתו ומחשבותיו בעניין. הנה הם, חיים ועובדים את האדמה וקשורים קשר עמוק למסורת היהודית, האם הם צריכים ויכולים להקפיד על לקט, שכחה ופאה? על שמיטה?

מה זה אומר אם כן? מה זה אומר אם לא?

אני תוהה. הידיד שלי לא פסל על הסף את המחשבה לקיים את המצוות האלו גם על אדמה בניו אינגלנד.

עוד מחשבה עלתה בי כשבתי לבשה חולצה של מסע האופניים של ארגון "חזון" למודעות סביבתית

The people of the bike

פרפראזה על התרגום האנגלי לביטוי "עם הספר"

The people of the book

אולי זו יצירה מקורית - מקומית של ה"יהודי החדש" בדומה ליהודי החדש של חלוצי הארץ– רק הפעם בגרסא האמריקאית? לא עוד יהודים במקצועות "טפיליים" , לא עוד יהודים נודדים, וכמו שכתבה רחל ארבל במאמרה כחול לבן בצבעים: "היהודי החדש - הציונות קראה ליהודי החדש עברי, כשם אבותיו הקדמונים. כמותם אמור היה להיות אמיץ וגא, בריא בגופו, חי על יגיע כפיו, קרוב לטבע ולעבודת האדמה, עומד על נפשו ומשיב מלחמה למתנכלים לו. תרבותו עברית ושפתו עברית, וכל כולו הוא ניגודו המוחלט של היהודי הגלותי. בדימוייו החזותיים נראה "היהודי החדש" – האיכר או הפועל, הספורטאי, איש הטבע, הלוחם ואיש המגן – כמוצר שלם ומוגמר, כאילו השיל מעליו את כל התכונות הגלותיות בפעולה חד-פעמית מופלאה, למעשה היה זה דימוי שנוצר לצורך משימה חינוכית ותעמולתית. הוא הציג דגם אידיאלי, מושא להערצה ולהזדהות ודמות מופת שהדור הצעיר ישאף להידמות אליה"

והנה יש לנו יהודי חדש אמריקאי, לא עוד בארני מיידוף תככן, עוסק בכספים – אלא צעירים ברוחם או בגופם, שמכינים את חמאת הבוטנים והריבה שלהם לבד ממוצרים אורגניים שהם גידלו, ורוכבים על אופניים, ומשקיעים זמן ומחשבה בשחיטה כשרה אקולוגית. אני לא צינית, למרות איזושהי התנגדות ציונית שקיימת בי לכל העניין. רמת הארגון וההשקעה, רמת הרגש, היכולת לחבר בטבעיות מקורות דתיים לאורח החיים בלי להתנצל ובלי ל"חזור בתשובה", כל אלה מעוררים הערכה.

אבל איזה פירות הם יאכלו בט"ו בשבט? את פירות ארצנו או פירות ארצם? ומה יקרה לארץ ישראל אם אפשר לייצר אותה גם בקונטיקט? והאם לא תיוולד לה ארץ מובטחת אחרת, שתנתק את היהודים הללו מארצנו שלנו, אך תחבר אותם לתרבותנו היהודית יותר משעשו זאת כל חלוצי הארץ? האם היהדות המחוברת לאדמתה יכולה לצמוח מתוך אדמה אחרת שאינה ארץ ישראל? (מעניין בהקשר הזה לקרוא את דברי א.ד. גורדון )

אולי אם יהיה דיאלוג אמיתי ולא מתנשא (משני הכיוונים) נוכל במשותף לקדם ערכים חשובים בשתי המולדות ולמצוא "אדמה המשותפת.".

אשה, אדמה ואדם

נירה נחליאל, המדרשה באורנים

קרקע בתולה. ארץ בעולה. כמה יפה, כמה רומנטי דימויה של האדמה כאישה. הרים נישאים, קימורים רכים, מישורים משתרעים. האדמה מתמסרת לזורע שיבוא, יפלח בה תלמים במחרשתו ויטמון זרעו בתוכה, מוכנה להרות ולתת פרי.

וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל, מנבא ישעיהו (סב, ד), שָׂדֶה היתה ובודקים כמה היא יפָה (בלשון חז"ל), נלבישך שמלות, גם אם של בטון ומלט, שרו החלוצים, ואלכסנדר פן נשבע לאדמת שיח אבריק: ארשתיך לי בדם, והאדמה היתה רחומה (עד מותו).

הדימוי מושך ומפתה גם בהיפוכו - הזרע נטמן ברחם האישה כבאדמה, ממנו צומח ומבורך פרי בטן כפרי האדמה (דברים כח, ד). מרעיו של שמשון לא היו פותרים את חידתו לולא היו 'חורשים בעגלתו' ומוציאים את הסוד מאשתו (שופטים יד, יח), אישה נמשלה לשדה (פדר"א), והיא אף מתקדשת ונקנית לבעלה כשדה עפרון (קידושין דף ב), שכן "האשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה" (תוספות לכתובות ב, ע"ב). אסתר עלולה להיכבש בבית אחשוורוש (אסתר ז,ח), כאותה שממה שדינה נחתך – עוּרִי שְׁמָמָה, דִּינֵךְ נֶחְתַּךְ / אָנוּ בָּאִים לִכְבֹּשׁ אוֹתָךְ!

כמה יפה, כמה רומנטי דימויה של האשה לאדמה. מחוברת בחיבור עמוק לעולם הטבע, המצמיח וקמל, הנזרע ומתחדש.

או שלא. האם יפה בעינינו התמונה המארגנת לכל משתתף ומשתתפת את תפקידו/ה המובהק? האם רומנטיקה בעינינו פירושה צד אחד פעיל וצד אחד סביל? צד אחד נותן וצד אחד מקבלת? צד אחד כובש והצד השני נכבשת תחתיו?

חוקרי תרבות מציינים את הנטייה שלנו להפרדה ולהבדלה בין טבע לתרבות, כאשר התרבות מנסה לשלוט בטבע - הפראי, היצרי, הבלתי נשלט. נשים נחשבו קרובות יותר לתחום הטבע, בעוד שגברים שוייכו לתחום התרבות. לאישה וליכולת ההריון והלידה שלה יוחסו כוחות טבעיים בלתי נשלטים, בעוד הגבר ייצר ועיצב את התרבות, בניסיון לתרבת את הטבע ולשלוט בו, כולל בטבע הנשי, ולהתרומם מהארצי אל הרוחני. למותר לציין שהתרבות נחשבה נעלה על הטבע.

דימוי האדמה כאישה והאישה כאדמה ממשיך ומייצג את שיוך האישה לקוטב ה'טבע', ומרחיק אותה מקוטב ה'תרבות'.

בט"ו בשבט כולנו 'מתחברים' אל הטבע ואל הארץ. גישות אקולוגיות וסביבתניות, התופסות מקום הולך וגדל בתוכנו, מלמדות אותנו להתקרב אל הטבע באחריות ובענווה, מבלי להשתלט עליו ולכבוש אותו. נשים רבות חשות שאכן יש בהן כוחות חיים ייחודיים, ייצריות וטבעיות, והן מזדהות עם הדימוי המקרב אותן לטבע, אל מול מאמצים של נשים אחרות להיכלל בתרבות ולהשפיע עליה. מגמות אלה מנסות לשנות את החלוקה הדיכוטומית שבין טבע לתרבות, בין גוף לנפש, בין חומרי לרוחני, ובעיקר לבטל את ההיררכיה בינהם ולהקנות ערך שווה לטבע ולתרבות, לגברים ולנשים.

נטיעה, נגיעה, געגוע – הרהורים לט"ו בשבט

 אמנון ריבק, המדרשה באורנים

ובתוך הפרי כל געגועי, שרה לנו נעמי שמר ב"פירות חמישה עשר". וזו אולי מהות הט"ו בשבט – הנטיעה, הנגיעה, הגעגוע.
בכל מתגעגע מסתתרת נגיעה, 'גע' ועוד 'גע'. ואם לא נגיעה ממש עדיין, הרי כמיהה לנגיעה, כיסוף.

ואם כך בגעגוע, כך גם בכל נטיעה.
אנחנו אומרים 'לטעת' – ושומעים 'לגעת'.
אנחנו אומרים 'נטיעה' – ושומעים 'נתינה' ו'נגיעה'.

ועל כן, כל אדם צריך שיהיה לו שתיל בידו, כי אין לך אדמה ואין לך זולת שאין בם בור המבקש להתמלא, הנכסף לשורשים העדינים, לאדמה הרכה, לאצבעות המהדקות, לנגיעה.

אנחנו נוטעים עץ, נוגעים באדמה, והאדמה, לאט לאט, שולחת אותו מעלה, כדי לגעת בשמים. לאט לאט היא מושיטה אותו אל העולם, כמו אצבעו הארוכה של אי.טי., המתגעגע המפורסם ביותר של העת האחרונה.

לאט.
באנגלית, להתגעגע זה to long. וכבר אנחנו שומעים משהו ארוך, משהו לאט, נמשך אל, אבל גם נמשך על פני הזמן.
וזהו אולי גם המסר החינוכי של ט"ו בשבט לדור הצעיר והמהיר, הדור של המסרים הקצרים, של התקשורת החוצה יבשות בחלקיקי שניה, המבקש תשובה מיידית לשאלותיו ומשאלותיו:
לאט, לא מהר שלל חש בז. לא מיד. לא עכשיו.
כמו העץ שלשבעים שנה טוען את פירותיו.
לטעת, לגעת, להתגעגע.

הרוצה לטעום טעם תאנה יפנה למזרחה (תלמוד בבלי מסכת יומא פ"ג עמ' ב')

מאת: אלי ברקת, ממזרח שמש

"כך הולכים השותלים - רון בלב ואת ביד, מן העיר ומן הכפר, מן העמק, מן הר, בט"ו בשבט בט"ו בשבט". (יצחק שנהר, כך הולכים השותלים)

אף פעם לא התחברתי לטקסי הנטיעות בט"ו בשבט. מסות של ילדים, מתבוססים בבוץ, רצים בין גומות מוכנות עם שתילי אורן, עם תעודת שייכות – "גם אני נטעתי עץ בארץ ישראל". כמו בסצנה המוכרת מצלאח שבתי - נטיעות המחכות להיתלש חזרה ע"י יערני קק"ל, להכשיר את הקרקע לקבוצה הבאה. בטח לא בחורף, שזה לא הזמן לנטיעות, וגם לא המחשבה, שאפשר לצייר לנו יערות אירופה כאן בארץ ישראל. לימים קראתי את שירו של ארז ביטון והלב נקרע:

"ואילו אבא שלי היה אומר: טוב חצי בית בארץ ישראל מהרבה בתים טובים ויפים בחוּסָה לָאָרֶס. לימים שלחו אותו לנקות מחראות בבית נבאלה, לימים היה מקרטע עם מכוש או טוריה מסביב לגומה של שתילים, לימים התחיל להריח מן האדמה ומן העצים ריח של גוי, לימים התחילה לבוא אליו מן האנשים שפה של גוי, ואני ברגעים של קִנטור ופיוס אומר לו: אֶוּוָּה בָּבָּה יוסף (נו נו אדון יוסף), הטילו טלית בפניך ואיפה אתה ואיפה ארץ ישראל." (ספר הנענע, אלקסקס אולפראן ב')

ואיפה אנחנו ואיפה ארץ ישראל?

"בדרך לעין חרוד אבדה לי הרי"ש. אחר כבר לא חשתי באובדן העי"ן ואת החי"ת החכית מאבי כך ירשתי שרכשהּ בעצמו בדרך לא"י. בדרך לעין חרוד אבדה לי העי"ן. לא ממש אבדה, נראה כי בלתי אותה". (סמי שלום שטרית, פריחה שם יפה, בדרך לעין חרוד)

מה איבדנו אנחנו בדרך לעין חרוד? מה מתוך מה שאיבדנו שווה לפגוש מחדש?

"אני, החתום למטה, נכספה וגם כלתה נפשי להדפיס ספר הקדוש הזה, להיות מצוי ביד כל איש ואיש ובפרט בארצנו הקדושה, ארץ אשר לא תחסר כל בה, והוא סדר ט"ו בשבט, שנהגו בו רבים יראי ה' וחושבי שמו, ובכללם בערנו גאבס יע"א, שיתקבצו קהל גדול ורב עם, בלילה או ביום ט"ו בשבט הנקרא ר"ח לאילנות, שיכינו את אשר יביאו שבעה מינים אשר נשתבחה בהם הארץ הקדושה, ככתוב ארץ חיטה ושעורה וגומר, ושאר מיני פירות וזירעונים ומיני מתיקה מינים ממינים שונים וקודם אכילת כל דבר לומדים לימוד השייך לו ומברכים על כל אחד ואחד ברכתו הראוי לו בשפה ברורה ובנעימה." (רבי חיים חורי, מבוא לספר "פרי עץ הדר" בו סדר לימוד ט"ו בשבט לכל פרי ופרי)

ליל ט"ו בשבט קהילתי, "שנהגו בו רבים", שבו הטקסט נגיש ו"מצוי ביד כל איש ואיש", ועם זאת מתקבצים "קהל גדול ורב עם". מכינים את אשר מביאים "ממינים ממינים שונים" – ריבוי מבורך, שבו "מברכים על כל אחד ואחד", "לומדים לימוד השייך לו", "בשפה ברורה" שכל אחד מבין, "ובנעימה". הקהל מתערבב, האוכל מתערבב עם הלימוד והשירה, "גאבס יע"א" מתערבבת עם "הארץ הקדושה" – "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה." הקדושה של הארץ קשורה בזה, ש"לא במסכנות תאכל בה לחם". כשהברכה מצויה בביתו של אדם, ומברך עליה בביתו, מה יהא על מי שאין לו? ליל ט"ו בשבט קהילתי עם אוכל, לימוד ושירה, מאפשר לא רק לברך על כל אחד ואחד, אלא גם, שכל אחד ואחד יוכל לברך.

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת

(הדברים הבאים מוקדשים לזכרו של אבי, גדעון ברטוב ז"ל , ששירת חייו באמצע נפסקה)

אנחנו כל כך רגילים לסיפור הזה של השירה הענקית אחרי חציית ים סוף, שכבר כמעט שלא זוכרים לשאול – מה פתאום הם שרו? (ושימו לב, הייתה שם מנגינה, אלו לא רק המילים, משה המגמגם שר)

השירה כך נדמה, היא משהו בדרך בין הגשמי לרוחני, היא מצליחה בדרך פלאית ליצור את הקשר הלא יאומן שבין העולם הזה למה שמעבר לו.

רבקה מרים, במאמרה "ויקולו השמים והארץ" אומרת:

כשמעיינים בספר היצירה ניתן לראות את תהליך הבריאה ..בו. ... נוצרו בהדרגה רוח, קול ודיבור...

הרוח נובעת מהוויה שבטרם ושלאחר החושים. היא באה עוד מלפני היבראותם של זמן ושל מציאות מוכרת הרוח התקיימה עוד לפני היות העולם, כשהתוהו והבוהו היו מהפכים זה בזה, והיא, רוח האלוהים היתה מרחפת על המים...

הדיבור נולד עם המציאות. הוא שמהווה את שיא הבריאה. הדיבור הוא גם אפיונו הייחודי של האדם ... אך בה בשעה שבדיבור מתגלם הביטוי לעוצמתו היוצרת של האנוש, הרי שהוא גם מוגבל מעצם טבעו, כשם שהבריאה כולה מוגבלת...

ואילו הקול הוא הוויית הביניים שבין הרוח ובין הדיבור. הקול הוא זה שמחבר בין המציאות ובין אותו אינסוף שאין בכוח האדם להכיל, להכיר ולדעת...

הקול, עוד לפני שהופך לשירה, יש בו קסם לא מובן, כפי שאומרת רבקה מרים "הגיית המילים בפה מחברת אותן לקול, וכך גם מחברת את הפנים לחוץ, יוצרת מעין אנטנה שמפלשת את היחיד אל מעבר ליחידותו, מניעה אותו, משלבת אותו ב"אחד".

הקול הוא שמחבר בין שמים וארץ, בין הגלוי והנסתר. בין הקונקרטי והגשמי לבין הרוחני והמופשט.

האומנות כולה מבקשת להעלות את האדם מעבר לחומר, אולם השירה, השימוש בקול ובצליל בלבד, היא הדרך המופשטת ביותר של האדם להתעלות מעל החומר, ליצור אסתטיקה גבוהה שמובילה לרוממות רוח וקדושה . הקול שנמצא בין הרוח לבין הדיבור הוא הסולם שמעלה את האדם למעלה (ואולי לא מקרה שאנחנו משתמשים ב"סולם מוזיקלי")

שירת הים היא השירה הראשונה המוזכרת בתורה

רבי יוסי הגלילי אומר בשעה שהיו אבותינו בים היה מוטל עולל על ברכה של אמו ותינוק יונק משדי אמו. וכיון שראו את השכינה הגביה עולל את ראשו מברכה של אמו ושומט התינוק את פיו מדדה של אמו אף הן פתחו את פיהן בשירה ובשבח ואמרו זה אלי ואנוהו. רבי מאיר אומר אפי' עוברין ממעי אימותיהן היו אומרים שירה (תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה)

בני ישראל כולם, גם תינוקות שכמעט אין בהם דעת, חשו צורך לבטא את תחושת רוממות הרוח מול המפגש הגלוי כל כך עם הקב"ה וכך נולדה השירה הזו, לבטא לא רק במילים אלא גם במנגינה את הלא יאומן.

הפסיכולוג אוליבר סאקס בספרו מוזיקופילה – סיפורים על מוזיקה והמוח מנסה להסביר מה יש בה במוזיקה:

אנו בני האדם הננו מין מוזיקלי לא פחות ממין לשוני. .. כולנו (למעט חריגים מעטים מאוד) יכולים לתפוס מוזיקה, לתפוס טונים, גוני קול, מרווחים בין שני גובהי צליל שונים, קווים מלודיים, הרמוניה ומקצב.... ולהערכה המבנית הזו של המוזיקה שהיא ברובה לא מודעת, מתווספת תגובה רגשית למוזיקה שהיא לא פעם עזה ועמוקה. "העומק של המוזיקה שאין לבטאו במילים", כתב שופנהאואר, "שכה קל להבין אותה ובכל זאת כה קשה להסביר אותה, נובע מכך שהיא מפיקה את כל התחושות של ישותנו היותר כמוסה, אבל בלי שום מציאות והרחק מהכאב שלה ... המוזיקה מבטאת רק את תמצית החיים ומאורעות החיים, ולעולם לא אותם בעצמם"

המוזיקה היא ביטוי רגשי של חוויות החיים, היא מבטאת רגש ונוגעת ברגש, לעיתים אפילו איננו יכולים להסביר במילים את התחושה שמייצרת המוזיקה, אבל למשמע מוזיקה טובה ואהובה אנחנו יודעים בוודאות שהיא ביטוי עמוק לנפשנו, שהיא נוגעת ברגש, מייצרת רגש ומאפשרת לנו לבטא אותו.

כך שאם נדמיין את בני ישראל שעברו חוויה רגשית ורוחנית כל כך מטלטלת, שעמדו בין החיים למוות וניצלו ע"י הקב"ה, שאת נסיו ראו לנגד עיניהם ממש, נוכל להבין שהדרך היחידה שיכלו לבטא את תחושותיהם היה בשירה, זו, שכדברי שופנהאור: "מפיקה את כל התחושות של ישותנו היותר כמוסה", ואולי המוזיקה מצליחה להביא לידי ביטוי גם את כל הרגשות המורכבים והסותרים שמילים לא יכולות להסביר. וממילא ברור שהיא יכולה גם לבטא תחושתנו כלפי הכמוס, כלפי האלוהים הנעלם שלרגע נגלה במעשיו לעיני בני ישראל.

המוזיקה, שכוחה כה רב אך אין לה ממשות פיזית בעולם, שהשפעתה ברורה אך בלתי ניתנת להסבר, מחברת יותר מכל בין אדם לאלוהיו.

דבי גולן, חברתי, מציעה הסבר לחיבור זה וכך היא כותבת:

ואולי יש .. משהו בשירה, יותר עמוק, שהופך אותה מתאימה מאין כמוה, באופן טבעי לחלוטין, לבטא הודיה ובקשה למי שאמר והיה העולם.

מדוע השירה היא דרך כל כך טובה להתקרב אליו יתברך? למה השירה כה רצויה לקב"ה? לא רק שהשירה היא המתקרבת ביותר בעולמנו הפיזי לתמצית הרוחניות, כי היא נעלמת מיד אחרי שמושרת, אלא בגלל שבשירה אנו בעצם מחזירים לה' את מה שהוא נתן לנו; את נשמת החיים שנפח באפו של אדם הראשון. זה מה שהפך אותו – אותנו – ל"נפש חיה" ... הנשימה שלנו היוצאת עם הקול בהשמעת השירה – כאילו הנשמה יוצאת איתה חזרה לבוראה. "תקרב רינתי לפניך ה' (מילות הסיום של הפיוט "אל מסתתר")". הרי ללא נשימה אין חיים ולכן בשירה אנו מחזירים לו במה שנתן לנו, במה שהוא "נשמת אפנו" – תמצית חיינו וקיומנו וביטוי לנשמתנו הפנימית, הלא-נראית, שיש בה ניצוץ מקדושת האלוקות.

הנשימה היוצאת מאתנו בשירה, היא אותה נשימה שנתן לנו הקב"ה, ואנו מוציאים אל העולם את אותה נשימה את אותה נשמה – בשירה, בתקווה שתגיע אל האלוהים ותיגע בו, כביכול, כשם שהיא נוגעת בנו.

הרבה לחנים יש לשירה הזו, מעניין שרבים מהם דומים זה לזה, ביצוע אחד מיוחד שמאפשר לדמיין את בני ישראל הים אפשר למצוא בקישור זה