רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום שישי, 11 בפברואר 2011

נפילות והתרסות


משנה: ניפול (גוזל שנפל מהקן  הנמצא בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך חוץ מחמשים אמה הרי הוא של מוצאו
נמצא בין שני שובכות קרוב לזה שלו קרוב לזה שלו
מחצה על מחצה שניהם יחלוקו
גמרא: בעי (שאל) ר' ירמיה: רגלו אחת בתוך נ' אמה ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה מהו?
ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא (ועל זה הוציאו את ר' ירמיה מבית המדרש).
(תלמוד בבלי, בבא בתרא, כ"ג ע"ב)

אתר פשיטא, יצא בקמפיין תקשורתי המנסה לברר למה העיפו את ר' ירמיה מבית המדרש – מה בשאלתו כל כך עצבן את חכמים?
ברגע של השראה – כתבתי את הדרשה - תשובה הבאה, מוזמנים לקרוא ולהגיב:

הדת היהודית מאמינה בפרטים, מיליוני פרטים קטנים שמרכיבים את האמונה הגדולה, זו שבגללה רודפים אותנו כבר אלפי שנים, האמונה האחרת, השונה משאר העולם. והאמונה הזו מתבטאת בפרטים מנדנדים.
ר' ירמיה, כך אני מבקשת לקרוא אותו, ידע שאלו פרטים מנדנדים ואולי גם ידע שהם עלולים לקבור את השלם, את הרעיונות העמוקים. ר' ירמיה הבין שהסכנה הגדולה של העולם הם הטכנוקרטים, אלו שבהיגיון משפטי יארגנו את העולם עד שכל החסד שבו יעלם.
גוזל נפל מהקן. זו טרגדיה איומה, ומטפורה מצוינת לחוסר אונים מוחלט. השאלה המתבקשת היא איך אפשר להציל אותו, לאפשר לו לחיות למרות הטרגדיה. אבל חכמי התלמוד מתפלפלים – למי הוא שייך?
ר' ירמיה לא יכול לסבול זאת.
בדרשה קצת פראית, הייתי רוצה לראות בגוזל שנפל מהקן מטפורה לבני האדם, שאחרי הכול יודעים שגם הם כמו הגוזל, נתונים לכוחות עצומים שאינם בשליטתם, גם הם פעמים רבות נופלים ממקומם הבטוח, אל הלא נודע הנורא והמייאש.
חז"ל סברו, שאם רק יארגנו את העולם בחוקים מפורטים עד לזרא, הם יצליחו לשלוט בכאוס, בחוסר הצדק וההיגיון של העולם הזה (לפחות בעיני בני האדם).
ר' ירמיה ידע שזה לא נכון. בני אדם אינם יכולים לשלוט בעולם, לא באמת. פעמים רבות מדי העולם מפתיע אותם באפשרות שלא התכוננו לה.
החכמים זורקים את ר' ירמיה מבית המדרש משום שהם יודעים שאם בני האדם יחשבו כמוהו – הם ישתגעו, הם יאבדו את יכולתם לפעול בעולם הזה. רק האמונה שאנחנו שולטים בחיינו מאפשרת לנו לקום בבוקר ולפעול.
אבל ר' ירמיה יודע שאם בני האדם ינסו לשלוט בעולם בעזרת חוקים מוכנים מראש הם יאבדו את אנושיותם, את יכולתם להתבונן בחוסר צדק וחוסר היגיון ולעשות את המעשה האינטואיטיבי הראשון שיעלה על ליבם, את יכולתם לפעול מהלב ולא מהשכל.

נדמה לי, שלמרות הכול, גם חכמים רצו שלא נשכח את הסכנה עליה הצביע ר' ירמיה, לכן הם הוציאו אותו מבית המדרש. הם יצרו דרמה שגרמה לכך שלא נוכל לשכוח את ר' ירמיה, וגם כאשר אלפי פרטי הלכה יהיו לפנינו, נזכור שלפעמים פשוט צריך להרים את הגוזל, לתת לו לאכול ולגדול ולפרוח, אפילו אם כתוב אחרת.


יום שני, 7 בפברואר 2011

בין השמשות, בין האדרים



עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואֵילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה.
משנה, מסכת אבות, פרק ה משנה ו

כמה מוזרה המשנה הזו, כמה מוזרה המחשבה הזו, שברגע האחרון, לפני שאלוהים כילה את כל מלאכתו אשר עשה, נבראו (לא לגמרי ברור מי בדיוק ברא אותם, כאילו מעצמם "נבראו") להם עשרה דברים. מיני אנקדוטות שכאלו, שלא היה להם זמן אחר או מקום אחר להברא בו, אלא בזמן שאינו זמן, ברגע הלא מוגדר הזה.

תמי ביטון, מירוחם כתבה על משנה זו כך:

הבה נישאב עם התמונה המשורטטת אל שלהי היום השישי של בריאת העולם, ערב שבת בראשית עם דמדומי ששת ימי המעשה. כבר נשמעה הצפירה הראשונה של השבת הראשונה בעולם, כמעט "ויכולו השמים והארץ...", והנה בדקה ה-90, כמעט במחטף, מספיק האל להכניס לבריאה עוד כמה הערות-שוליים, חריגות קלות מן התכנית המקורית. נראה שחשוב מאד לחז"ל להכניס את כל הניסים העתידיים אל תוך העולם הנברא, הטבעי, ולהדגיש כי גם יוצאי הדופן הם נבראים מתוכננים, הגלומים בחוקי היסוד של העולם. ... מה שנברא בין השמשות הוא האידיאה, הפוטנציאל של כל נס, שיתרחש בשעתו היעודה. (וראו עוד בדף הלימוד של "במידבר" את הפרשנות כולה)
תמי מדגישה שמדובר בניסים שנבראו, במה שמעבר לטבע, שגם הוא חלק מהבריאה מין פרדוקס שכזה שנברא גם הוא בזמן הגבולי הזה.
חודש אדר א' גם הוא זמן גבולי, אמנם קצת ארוך אבל לגמרי לא מוגדר; השהייה פתאומית של הקצב הקבוע והמוכר של השנה, פורים עוד רחוק ואת פסח כמעט לא רואים באופק, וחודש שלם משתרע לפנינו, נותן לנו זמן לאנקדוטות, לפרדוקסים, לניסים שיבראו. מעניק לנו רגע של נשימה, אולי רגע של נשמה.  זמן שאין בו תאריך מחייב ומוכר (לעייפה), שאין בו מועד. אולי כדי שנוכל לברוא בו מועדים קטנים, אולי כדי שנוכל למעוד בו עם המזיקים, אולי כדי שנוכל להתלבט מה אנחנו מעדיפים.
המתנה הזו שנתנה לנו השמש, שמסרבת לנוע בקצבו של הירח, עד שצריך לעבר את השנה, מזכירה לנו, שלפעמים, כשאנחנו מסרבים להתאים את עצמנו לסביבה, אנחנו יכולים ליצור לעצמנו זמן חדש, זמן לעיבורים ולבריאה.